הצלחות המשרד שלנו

גזר דין

1.כתב האישום

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן (בשנית) בעבירות בנשק, הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן : "החוק").

כנגד הנאשם 1 יוחסו גם עבירות בנשק, הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק (שלוש עבירות) ובעבירה של ניסיון הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 25 לחוק.

כנגד הנאשם 2 יוחסה גם עבירה של סיוע להובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק.

הודאת הנאשמים באה לאחר שמיעת מרבית ראיות התביעה ובעקבות הסדר טיעון לפיו, יוחסו לנאשמים העבירות הנ"ל, חלף עבירות רבות יותר שיוחסו להם בכתב האישום המקורי.

הסדר הטיעון כלל גם הסדר לעניין העונש לפיו, הוסכם כי המאשימה תעתור ל- 11 שנות מאסר בפועל לנאשם 1 ולהטלת 6 שנות מאסר בפועל לנאשם 2, לצד עונשים מותנים, והסנגוריה תהיה חופשית לטעון לעונש קל מזה.

2.העובדות המקימות את העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן כדלקמן :

על פי עובדות האישום הראשון, בתחילת שנת 2004 נפגש הנאשם 1 ואחר-*******, עם אחרים – ******* ו- ********, ורכשו מהם 8 רובים מסוג קלצ'ניקוב. הנאשם קיבל לידיו את אחד הרובים.

******* מכר את 7 הרובים האחרים לבאסם קאקי תושב דהריה (להלן : "באסם") תמורת סכום שאינו ידוע.

******* העביר את שבעת הרובים בשותפות עם הנאשם 1 ל*******. הנאשם 1 וזאיד קיבלו עבור הובלת הרובים סכום של 1,500 ₪ כל אחד.

על פי עובדות האישום השני, כחודש לאחר האירועים נשוא האישום הראשון, נפגשו הנאשם 1 וסלאמן עם חסיין ורכשו ממנו ארגז ובו 1,500 כדורים של רובה קלצ'ניקוב ושלושה רובי קלצ'ניקוב. סלאמן שילם עבור הנשק והתחמושת סכום של 3,000 $.

הנאשם 1 הוביל את הנשק והתחמושת לזאיד. זאיד וסלאמן מכרו את הנשק והתחמושת לחומייני אל –חורטא, תושב לוד. הנאשם 1 וזאיד הובילו בשותפות את הנשק והתחמושת לחומייני אל-חורטא.

על פי עובדות האישום השלישי, ******* ביקש מהנאשם 1, לפני שנת 2004, להסיע את ******* ששהה בביתו, לאזור מסויים על מנת ש******* ישוב למצרים. הנאשם 1 הסיע את ******* ברכבו, אליהם נלווה *******.

הנאשם 1 ו******* נפגשו עם שני תושבי מצרים וקיבלו מהם שני שקים שהכילו 7 רובים מסוג קלצ'ניקוב. הנאשם 1 הוביל את הרובים ברכבו, כשהוא נוהג, ל*******. ******* הורה לנאשם 1 למסור את הרובים לאנשים מסוימים שזהותם אינה ידועה. הנאשם 1 יצר קשר טלפוני עם האנשים הנ"ל וקבע איתם מקום המפגש. לאחר מכן נסעו הנאשם 1 וזאיד ברכבו של זאיד, כשהם מובילים את הרובים ומסרום לאנשים הנ"ל. בתמורה קיבלו הנאשם 1 ו******* מ******* 500 $ כל אחד.

על פי עובדות האישום הרביעי, ******* הודיע לנאשם 1 כי עליו להעביר כלי נשק שרכש אדם בשם ******* היושב בכלא ושאותם יקבל ******* עבור *******. הנאשם הגיע אל *******, אחיו של *******, בשגב שלום וכן אסף כסף מבני משפחתו של ******* המתגוררים במקום.

ביום 22.12.04 נסעו הנאשם 1 וסעיד ברכבו של הנאשם 1 לאיזור רמת חובב, שם נפגשו עם שני תושבי מצרים סלאמה וחאלד נדיית. סעיד שילם לסלאמה וחאלד עבור שני שקים שהכילו כל אחד 7 רובים מסוג קלצ'ניקוב. הנאשם 1 וסעיד הובילו את הרובים, ברכבו של הנאשם 1, לשגב שלום, שם נפרד הנאשם 1 מסעיד והמשיך לביתו כשהרובים ברשותו.

הנאשם 1 ביקש מהנאשם 2 שיבוא עם רכבו, על מנת שיוכל להוביל את הרובים לבאסם. הנאשמים הובילו את הרובים, כאשר הנאשם 1 נוהג ברכבו עם הרובים והנאשם 2 נוסע ברכבו לפניו על מנת לוודא שאין משטרה. בדרך ארע תקר ברכב הנאשם 1, הנאשמים העבירו את הרובים לרכבו של הנאשם 2 והנאשם 2 נסע לביתו של באסם בדהריה. הנאשם 2 קיבל מבאסם 400 דינר ו- 2,800 ₪. הנאשמים חילקו את הכסף ביניהם.

על פי עובדות האישום החמישי, באסם התקשר לנאשם 1 והודיע לו על עסקה נוספת.

ביום 27.1.05 התקשר עלי לנאשם 1 ואמר לו לגשת לאדם מסוים ולקבל ממנו כסף, עבור רכישת כלי נשק.

נאשם 1 פנה לנאשם 2 וביקש ממנו לנסוע לדהריה ולקבל שם את הכסף עבור כלי הנשק. הנאשם 2 יצר קשר טלפוני עם אותו אדם, נפגש איתו בשוק בדהריה וקיבל ממנו 14,200 דינר. הנאשם 2 נפגש עם הנאשם 1 בסמוך לבאר שבע ומסר לו 14,000 דינר ו- 200 דינר השאיר לעצמו.

הנאשמים נסעו ברכב הנאשם 2 למקום מסוים שם פגשו אדם וקיבלו ממנו 3 שקים שהכילו 11 רובים מסוג קלצ'ניקוב, תמורת 11,000 דינר.

הנאשמים נעצרו על ידי משטרת ישראל.

512647309

3.מתסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 1, עולה כי הנאשם בן 29 נשוי לשתי נשים ואב ל- 9 ילדים, המתגורר בפזורה ליד דימונה. לדבריו, טרם מעצרו הנוכחי עבד בעבודות מזדמנות.

קצינת המבחן התרשמה מאדם בעל אינטליגנציה תקינה, המתקשה להתמיד במסגרת תעסוקתית יציבה וכי התנאים בהם גדל יצרו בו גבולות מוחלשים, קשיי הסתגלות לנורמות התנהגות מקובלות ודפוסים עברייניים מופנמים.

להערכת קצינת המבחן, במהלך השיחה עם הנאשם, הוא התאמץ להציג עצמו כחלש וכקורבן למצב כלכלי קשה, אשר הובילו לביצוע העבירה. ניכר כי הנאשם מעורה בחברה העבריינית ועיקר קשריו החברתיים הינם עם חברה שולית. הוא מתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים ומתקשה לבחון דפוסי התנהגות פורצת גבולות והשלכותיה.

מעברו של הנאשם עולה כי אביו היה נשוי לשלוש נשים, אימו היתה האישה השלישית. לנאשם 6 אחים מאותה אם והוא השני הסדר הלידה. לדברי הנאשם, גדל במצוקה כלכלית ובהיעדר דמויות הוריות תומכות ומכוונות. כנער הסתובב בחברה שולית והיה נתון להשפעתה.

הוא סיים 11 שנות לימוד ועזב את לימודיו על רקע לחץ אביו עליו להינשא.

ביחס לעבירה הנדונה, הנאשם מודה באופן חלקי בביצועה ומתקשה לקחת אחריות עליה. לדבריו, קנה מ******* רכב ובשל העובדה שלא היה בידו כל הסכום הנדרש לקניה, הציע לו ******* כי את יתרת החוב ישלם לו בתשלומים. ******* היה מבקש ממנו שיסיעו למקומות שונים, המוזכרים בכתב האישום, בתמורה לקיזוז החוב וכי ******* נתן לו הבטחתו כי ישא בכל האחריות, אם יתפסו. לאחר ש******* נעצר, הוא החל לבצע את ההובלות ומכירות הנשק וגייס לכך את בן דודו – הנאשם 2, אשר ביקש ממנו הלוואה.

הנאשם השליך את האחריות על ביצוע העבירה על מצבו הכלכלי הקשה, העובדה שהיה בעל חוב ל******* וכי לא מצא דרך אחרת להתפרנס. כן, נטה לצמצם מחלקו בביצוע העבירות ולהציג את ******* כדמות האקטיבית בביצוע העבירות, אשר ניצל לרעה את היותו בעל חוב כלפיו ואת מצבו הכלכלי הקשה.

קצינת המבחן התרשמה כי העבירה בוצעה על רקע דפוסים עבריינים מופנמים של הנאשם ורצון להשיג רווח כלכלי מהיר. העבירה בוצעה על רקע התייחסות שטחית לחוק. הנאשם מתקשה להבין את משמעות מעשיו ותופס עצמו כקורבן למצב הכלכלי הקשה.

לאור האמור, סבורה קצינת המבחן כי במקרה זה נדרשת ענישה מוחשית ומציבת גבולות, אשר תחדד את אחריות הנאשם לעבירה.

מתסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 2, עולה כי הנאשם, בן 33 נשוי ואב ל- 2 ילדים, המתגורר בפזורה. לדבריו, טרם מעצרו הנוכחי עבד בעבודות בניה.

מעברו עולה כי אביו היה נשוי לארבע נשים. הנאשם הרביעי בסדר הלידה מבין אחד עשר אחיו. הנאשם התקשה לשתף בפרטים אודות משפחתו ואורח חייו. הוא ציין כי סיים 7 שנות לימוד ומאז ועד למעצרו עבד בעבודות בניה שונות. הוא תיאר את יחסיו עם אשתו כמספקים עבורו.

הנאשם לא הורשע בעבר.

קצינת המבחן התרשמה מנאשם בעל יכולות מילוליות וקוגניטיביות ממוצעות. בקשר עם שירות המבחן בלטו מסירת אינפורמציה מועטה, קושי בביטוי רגשי ובבדיקת הנסיבות והמניעים האישיים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות. לאור זאת, התקשתה קצינת המבחן בגיבוש התרשמות מלאה על ערכי הנאשם ואורח חייו.

ביחס לעבירה הנדונה, הנאשם הודה בביצועה. אל מול חומרת העבירות בלט העדר תגובה רגשית או ערכית הולמת.

לדברי הנאשם, הנאשם 1 – בן דודו, ביקש ממנו עזרה. תחילה סרב, אולם לאור המצוקה הכלכלית של משפחתו הסכים לסייע לו.

93537225002

קצינת המבחן התרשמה כי העבירות בוצעו על רקע תפיסה המצמצמת מחומרתן ומתוך בצע כסף. לאור קושי הנאשם לערוך בדיקה בנסיבות ובמניעים האישיים והרגשיים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות, לאור מסירת מידע מצומצם ביותר על ידי הנאשם ולאור חומרת העבירות, לא באה קצינת המבחן בהמלצה בענייננו של הנאשם.

4.ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש עמד על נסיבות ביצוע העבירות, כאשר המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום, מתארת בצורה ברורה את תופעת שרשרת הפצת כלי הנשק הלא חוקיים במדינת ישראל. כתב האישום המתוקן מתאר כיצד לקחו הנאשמים, כל אחד על פי חלקו, תפקיד מהותי וחשוב באותה שרשרת.

ב"כ המאשימה עמד על חומרתה של תופעה מסוכנת זו המתבטאת בכך, שאנשים שלוקחים חלק בהפצת אותם כלי נשק, מאפשרים לאחרים לבצע פשעים חמורים, בין אם על רקע פלילי ובין אם על רקע לאומני. האנשים, כדוגמת הנאשמים, מבצעים עבירות אלו על רקע בצע כסף.

עוד עמד ב"כ המאשימה, על כך כי תופעה מסוכנת זו גדלה באמצעות הברחת כלי נשק מגבול ישראל מצרים, גבול אשר דרכו מוחדרים כלי נשק רבים לארץ ורבים מהם מגיעים לידי ידיים עוינות.

לדברי ב"כ המאשימה, תופעה זו הפכה רחבה יותר ויותר ועל בית המשפט לפעול ביד רמה בכדי לגדוע נגע מסוכן זה, בכל שלב משלבי השרשרת, זאת על רקע המציאות הבטחונית הקיימת במדינת ישראל לפיה, נרצחים ישראלים וחלק גדול מאותם פיגועים בוצעו באמצעות ירי.

ב"כ המאשימה טען כי התנהגות הנאשמים, כמפורט בכתב האישום, מוכיחה כי הם בחרו בדרך הפלילית ואין מדובר במעידה חד פעמית. הנאשמים כל אחד על פי חלקו, יצרו קשרים עם אנשים שסיפקו את כלי הנשק, העבירו את כלי הנשק וקיבלו תמורה.

עוד הדגיש ב"כ המאשימה כי מדובר בנאשמים אזרחי מדינת ישראל, אשר הפרו ברגל גסה את נאמנותם למדינה ואשר ניצלו את יכולתם לנוע באופן חופשי, בכדי להעביר כלי נשק לא חוקיים.

ב"כ המאשימה טען, כי למרות שלנאשם 1 הרשעה קודמת אחת בלבד בגין גניבת רכב והנאשם 2 נעדר עבר פלילי, יש לתת לכך משקל מועט, לנוכח החומרה הרבה שבמעשי הנאשמים והפסיקה הנהוגה במקרים דומים. כמו כן, ב"כ המאשימה הפנה לאמור בתסקירי שירות המבחן ביחס לנאשמים, בהם הומלץ על ענישה מוחשית באשר לנאשם 1 ובאשר לנאשם 2 נמנע שירות המבחן מהמלצה.

ב"כ המאשימה הביא פסיקה לתמיכה בטענותיו.

לאור האמור, ביקש ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם 1 עונש מאסר בפועל בין 11 שנה ומאסר על תנאי ולהטיל על הנאשם 2 עונש מאסר בפועל של 6 שנות מאסר ומאסר על תנאי.

5.ב"כ הנאשמים בטיעוניו לעונש טען כי העבירות אותן ביצעו הנאשמים הן עבירות של הובלת רכוש גנוב בלבד, כאשר לא היה להם הכוח להחליט מה יעשה ברכוש הגנוב. לדבריו, אין פסיקה המדברת על הובלת נשק בלבד, כאשר לרוב העבריין העיקרי הוא גם המוביל. לטענתו, הנאשמים הם סבלים שהובילו את הנשק.

עוד טען ב"כ הנאשמים, כי הטענה כאילו הנאשמים בחרו בדרך הפשע, היא מופרכת. לדבריו, מדובר באנשים שהגיעו למצוקה כלכלית קשה.

ב"כ הנאשמים הפנה לאמור בתסקירי שירות המבחן. לדבריו, בכל הנוגע לנאשם 1, קצינת המבחן קבעה דברים על סמך שיחה אחת עם הנאשם, ללא עריכת ביקור בביתו וללא בדיקת משפחתו ורמתו. בכל הנוגע לנאשם 2, קצינת המבחן, לא עשתה עבודתה נכונה.

כמו כן, קצינות המבחן נפגשו עם הנאשמים ללא כתב האישום המתוקן בו הודו והורשעו.

ב"כ הנאשמים התייחס לפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה. לדבריו, מדובר בעבירות חמורות יותר בהשוואה לעבירות המיוחסות לנאשמים כאן.

ב"כ הנאשמים טען, כי עפ"י ההלכה גם הודאת הנאשמים הבאה לאחר שמיעת ראיות כל התביעה, עדיין משמשת נימוק לקולא. בענייננו, הנאשמים הודו בעבירות שהורשעו בהן עובר למעצרם וכל מהלך הדיונים בבית המשפט נועד לגיבוש המעשים בהם הודו מלכתחילה.

הסנגור עמד על תנאי מעצרם הקשים במיוחד של הנאשמים, אשר הוגדרו כעצורים ביטחוניים, עקב הגשת כתב האישום המקורי.

אשר לעונש, טען ב"כ הנאשמים, כי בכל הנוגע לנאשם 2, מדובר בנאשם שהורשע בעבירה אחת של הובלה ועבירה אחת של סיוע להובלה. המדובר בעבירות פחות מורכבות ובנאשם עובד, איש משפחה, שנקלע למצב שלא בטובתו. על כן, ההסתפקות בתקופת המעצר, היא ראויה.

ואילו בכל הנוגע לנאשם 1, מדובר בנאשם שעברו הפלילי מסתכם בעבירה אחת, זהו מעצרו הראשון ומצבו הכלכלי

קשה. לדברי הסנגור, יש להבחין לגביו בין בצע כסף לבין פיתוי לכסף, שנועד לשמש פת לחם לילדיו. על כן, הענישה הראויה לגביו היא בין שלוש לארבע שנים.

6.חומרתן של העבירות בהן הורשעו הנאשמים היא מופלגת.

בתי משפט חזרו והדגישו את החומרה הרבה שיש לייחס לביצוע עבירות בנשק, בפרט לתופעה המדאיגה של הברחת נשק המתבצעת דרך גבול ישראל מצרים אל תחומי מדינת ישראל, בין בשל בצע כסף ובין בשל טיעונים לאומיים, זאת על רקע המציאות הביטחונית בה מצויה כיום מדינת ישראל.

חמור מכל נמצאנו כי אזרחי מדינת ישראל, כדוגמת הנאשמים, לוקחים חלק פעיל ומהותי בשרשרת ההברחה, תוך שהם מנצלים את חופש התנועה ויכולתם להסתובב באופן חופשי במדינת ישראל באין מפריע והיותם בעלי כלי רכב הנושאים לוחית זיהוי ישראלית, כדי לבצע את פשעם ולהקל על מעשי חבלה.

הסכנה הטמונה בעבירה חמורה של החזקת כלי נשק וסחר בהם, מצדיקה הטלת עונשי מאסר חמורים לריצוי בפועל, גם על מי שזו עבירתו הראשונה.

בבוא בית המשפט לשקול את הענישה של עבירות מהסוג הנדון, עליו לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות ולתת דעתו על נפיצות התופעה העבריינית של נשיאת נשק, החזקה ושימוש בו, זאת על פני הנסיבות האישיות של הנאשמים.

כאמור, יש להדגיש כי מידת העונש המוטל בעבירות המבוצעות בנשק, מושפעת מפוטנציאל הסיכון הרב הטמון בנשק המוחזק שלא כדין, ומהעברות מיד ליד, נשק העשוי לשמש לפעולות של עשיית דין עצמי, שפיכות דמים ואף להגיע לידי ידיים עוינות.

יפים לעניין זה הם דברי בית המשפט העליון ב"פ 11475/04, מדינת ישראל נ' חאלד סווארכה ואח', תק-על, 2005(4), 913 :

"עבירות הנשק בהן הורשעו המשיבים הן עבירות חמורות ביותר. על העונש המוטל בגינן להיות חמור אף הוא, כדי לשקף רמה גבוהה של הרתעה (השוו: ע"פ 4831/03 אבו בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4609/98 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הדברים נכונים ביתר שאת לעת הזו. השימוש ההולך וגובר בחצי האי סיני כנתיב להברחות נשק לשטחי ישראל והרשות הפלשתינית, והחשש המיידי והוודאי שנשק זה יביא לשפיכות דמים, מצריכים ענישה מחמירה. "היום, במצב בו נמצאת מדינת ישראל, טמונה בעבירות של סחר בנשק ויבוא נשק לארץ סכנת חיים של ממש, ונראה כי סכנה זו רק מחמירה והולכת" (גזר דינו של בית המשפט המחוזי). "מניעת הברחות אלה…יש בה, בבירור, כדי לסכל עשרות ואף מאות פיגועים בעתיד, ותחסוך שפיכות דמים בקרב הישראלים והפלסטינים" (ת.פ. (ב"ש) 8076/04 מדינת ישראל נ' בניית (לא פורסם)).."מדובר בכלי נשק אשר הסכנה המוחשית הקרובה לוודאות (אם לא וודאות, לחלוטין) הטמונה בהם, כי יעדם הוא לידי גורמים עוינים שישתמשו בהם לביצוע הרג וטרור נגד אזרחי המדינה ותושביה – הינה ניבטת וגלויה, בעליל" (ת.פ (ב"ש) 8174/04 מדינת ישראל נ' מוהנא (לא פורסם)). בנתיב הברחות זה, מהווים תושבי חצי האי סיני, "המצויים בכל נקיק ורגב אדמה ברחבי סיני", חוליה חיונית בשרשרת (ת.פ. (ב"ש) מדינת ישראל נ' אלחוסה (לא פורסם)). גם כשהם משמשים בלדרים בלבד, סיועם הכרחי להעברת הנשק ממצרים. ענישה ממשית על עבריינים אלו עשויה לעצור את קיומו של נתיב הברחות זה."

דברים אלה יפים גם לענייננו.

לטענת ב"כ הנאשמים, הנאשמים ביצוע את אשר הורשעו בו, על רקע מצוקה כלכלית קשה בה הם ומשפחותיהם חיים. בעניין זה יש לומר, כי יהיו מניעי הנאשמים אשר יהיו, אין שום נימוק כלכלי היכול להצדיק מעשה נתעב שכזה, המעמיד את אזרחי מדינת ישראל בסכנה ממשית, שכן כלי הנשק אותם נשאו הנאשמים עלולים היו להגיע לידי גורמים קיצוניים או גורמים עוינים ולשמש להרג בני אדם חפים מפשע.

לכך יש להוסיף, כי מדובר בהעברת כמות כלי נשק לא מבוטלת, המסתכמת ב- 43 רובים מסוג קלצ'ניקוב ו- 1,500 כדורים, שהועברו בחלקם ע"י הנאשם 1 ובחלקם ע"י שני הנאשמים.

העובדה כי מדובר בהובלה של כלי נשק ותחמושת גם יחד, מהווה נסיבה מחמירה, שכן במצב דברים שכזה, אין ספק כי ניתן לעשות בהם שימוש מיידי.

עוד יש להוסיף, כי שירות המבחן אף נמנע מהמלצה בעניינו של הנאשם 2 ובעניינו של הנאשם 1 אף הביע דעתו כי יש להטיל עליו ענישה מוחשית שתהווה אלמנט הרתעתי עבור הנאשם.

לזכות הנאשמים שקלתי את הודאתם והחרטה העולה ממנה. שקלתי גם את עברו הנקי של הנאשם 2 ועברו הלא מכביד של הנאשם 1 והעובדה שזהו מאסרם הראשון של הנאשמים.

בבואי לבחון את מידת עונש שיש להטיל על כל נאשם, הרי שיש מקום בענייננו לאבחנה בין שני הנאשמים.

אין ספק כי חלקו של הנאשם 1 בפרשה הינו חמור יותר. זאת מבלי להמעיט מחומרת חלקו של הנאשם 2.

נאשם 1 היה מעורב במספר רב יותר של אירועים ובהעברת כמות כלי נשק גדולה יותר.

אין ספק כי הנאשם 1, כך נראה, היה הרוח החיה באירוע זה, כאשר הוא זה אשר פנה לנאשם 2 וביקש את עזרתו בהובלת כלי הנשק בשני אירועים, נשוא האישום הרביעי והחמישי המפורטים לעיל, וגם באירועים אלה חלקו של הנאשם 2 היה פחות מרכזי.

נתתי דעתי גם לכך שבפסיקה שהובאה על ידי ב"כ המאשימה, מדובר היה בעבירה של סחר בכלי נשק שעונשה המירבי הוא 15 שנות מאסר, בעוד שבענייננו עונשה המירבי של עבירת ההובלה הוא 10 שנות מאסר.

7.לפיכך ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני דנה את הנאשמים לעונשים כדלקמן :

א.אני דנה את הנאשם 1 לעונש של 9 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 27.1.05.

  1. אני דנה את הנאשם 2 לעונש של 4 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 27.1.05.
  2. אני דנה כל אחד מהנאשמים ל- 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם, שלא יעברו עבירה מסוג פשע.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

ניתן היום כ"ה בסיון, תשס"ו (21/06/2006) במעמד הצדדים

ח. סלוטקי, שופטת

בבית המשפט העליון

בש"פ 171/11

בפני:                כבוד השופט ע' פוגלמן

המשיבה:          מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעמ"ת 025735-12-10, מיום 17.12.10, שניתנה על ידי כבוד השופט א' שוהם

תאריך הישיבה:            ז' בשבט התשע"א (12.1.11)

בשם העורר:                 עו"ד דניאל כפיר

בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט

512908330

החלטה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' שוהם) אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

  1. נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים, המייחס לו מספר עבירות של פריצה לבניין שאינו דירה או בית תפילה; היזק לרכוש במזיד; החזקת מכשירי פריצה; והחזקת כלי פריצה לרכב. בגדר כך, מואשם העורר כי במועדים שונים במהלך שנת 2010, הוא התפרץ למספר מסעדות בתל אביב, תוך שבירת חלונותיהן או מנעולי הדלתות באמצעות כלים שהיו באמתחתו, ובחלק מן המקרים אף גרימת נזק לרכוש שנמצא בתוכן. את העבירה הראשונה שמיוחסת לו, ביצע העורר בעת היותו אסיר בחופשה. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) קבע כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לארבעת האישומים המיוחסים לו. בצד זה, מצא בית המשפט – על רקע תמיכתו הרבה של אבי העורר בבנו, וניסיונותיו החוזרים ונשנים לשקמו – להורות לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו, שיבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לאחר שנפגש עם העורר, העריך שירות המבחן כי נוכח עברו הפלילי והתמכרותו לסמים ולאלכוהול, קיים סיכון להמשך מעורבות מצדו בפלילים. עם זאת, מצא שירות המבחן, כי חלופת מעצר במסגרת קהילה סגורה לגמילה מסמים מתאימה לצרכיו הטיפוליים של העורר. על רקע זה, המליץ שירות המבחן לאפשר לעורר להתחיל בתהליך קבלה לקהילה טיפולית סגורה לגמילה מסמים. בהמשך לכך, הורה בית משפט השלום כי העורר ייצא לריאיון בקהילה הטיפולית "אילנות". העורר נמצא מתאים לטיפול, בכפוף לבדיקות רפואיות, ומשכך – המליץ שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר שיקומית בקהילה זו, תוך העמדתו לפיקוח מעצרים של השירות למשך שישה חודשים. בית משפט השלום אימץ המלצה זו, ובשים לב למוטיבציה שהפגין העורר, ולתמיכת משפחתו בו, הורה על שחרורו לחלופה האמורה.
  1. ערר שהגישה המדינה על ההחלטה, התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' שוהם). בית המשפט עמד על הרשעותיו הרבות של העורר בעבירות רכוש, וכן בעבירות סמים ואלימות, שבגינן עומדים לחובתו עונשי מאסר על תנאי חבי הפעלה. עוד עמד בית המשפט על כך שאחת העבירות שביצע נעברה כשהוא שהה בחופשה ממאסר, ועל כך שניסיונות השיקום שעבר לא עלו יפה, ולגבי חלקם הוא אף לא שיתף פעולה עם הגורמים האחראים. בית המשפט לא ראה להעניק משקל לתמיכה שלה זכה העורר ממשפחתו, בציינו כי מדובר באדם בן 30, המבצע עבירות מאז היה בן 16, ומכאן שלא ברור מה היתה מידת התמיכה המשפחתית בו במהלך תקופה זו. על רקע כל זאת, קיבל, כאמור, בית המשפט המחוזי את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

93537486023

מכאן הערר שלפניי.

  1. בגדר הערר נטען, כי העבירות שבוצעו על-ידי העורר אינן מצויות במדרג העליון מבחינת חומרתן, והן בוצעו על רקע של התמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים. לדברי העורר, חלופה בדרך של גמילה, המציבה גבולות ברורים, תטפל בשורש הבעיה, ותשמש חלופה הולמת לאיון המסוכנות הגלומה בו, והחשש למעורבות חוזרת מצדו בפלילים. לדברי העורר, אין לראות בעברו הפלילי בגדר שיקול נגד לשחרורו לחלופה, שכן העבירות שביצע היו אף הן תוצאה של התמכרותו, שלה מבקש טיפול הגמילה לספק מענה. לדידו, קיימת הסתברות גבוהה להצלחת ההליך, לשיקומו ולעלייתו בחזרה על "דרך המלך".
  1. המדינה טוענת מצדה כי עניינו של העורר אינו בא בגדר המקרים המצדיקים שחרור להליך גמילה כבר בשלב המעצר. לגישתה, המעשים המיוחסים לעורר – גם אם אינם מצויים ברף העליון מבחינת חומרתם, מצביעים על דפוס התנהגות חוזר של עבריינות רכוש. לדבריה, בעובדה שאת העבירות נושא האישום הראשון ביצע העורר בזמן שהיה בחופשה ממאסר; שתלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי חבי הפעלה; ושרק לפני חודשים אחדים הוא שוחרר מאסר, יש כדי ללמד כי אין בו מורא מפני רשויות החוק. לדברי המדינה, יש לברך על רצונו של העורר להיגמל, אך על הדבר להישקל בשלב הטיעונים לעונש.
  1. לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. הכלל שהתגבש בפסיקתנו מורה כי שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים להשתלבות בטיפולי גמילה. ניתן לחרוג מכלל זה, מקום שבו הנאשם החל בהליך גמילה עוד בטרם ביצע את העבירה שבגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הינו גבוה; וכאשר יש בהליך שכזה כדי לספק מענה ראוי למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו לדוגמה: בש"פ 6738/07 ניטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.07); בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.08); בש"פ 11/11 ורשבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.11)).
  1. יש להדגיש כי מדובר בקווים מנחים, וכי האיזון ייעשה – על רקע נסיבותיו הפרטיקולריות של כל מקרה ומקרה. כפי שציינה לאחרונה השופטת ע' ארבל, בית המשפט –"איננו כמין מכשיר אוטומטי, הפולט את פקודת המעצר כאשר הוא מוזן בנתון של עבירות סמים", אלא עליו לשקול את נסיבות המקרה הקונקרטי שלפניו" (בש"פ 8791/10 חגי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.10)). המקרה שלפנינו הינו מקרה גבולי. לא בכדי, אפוא, הגיעו השופטים בערכאות דלמטה לתוצאות שונות. לאחר שבחנתי את שלושת הקריטריונים שנסקרו, ואת נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי חלופת המעצר בקהילה הטיפולית תוכל להקטין – בנסיבות העניין את הסיכון הנשקף מן המשיב, ובד בבד תעניק לו הזדמנות להיגמל מהתמכרותו שבעטיה נקלע למצב העגום שבו הוא מצוי, ולמנוע את הנזק המתמשך שתוצאות התמכרותו גורמות לחברה. אבהיר את טעמיי.

התחלת תהליך גמילה בטרם ביצוע העבירה

  1. תכליתו של חריג זה בשניים: ראשית, ברצון שלא לסכל תהליך גמילה שהחל בטרם הושלם; שנית, בהנחה כי נכונותו של הנאשם להיגמל עוד קודם למעצרו מלמדת כי רצונו להיגמל הינו כן, ואינו אך תוצאה של ניסיון להתחמק ממעצר. המשיב בענייננו אינו מצוי בימים אלה במהלכו של תהליך גמילה. עם זאת, שירות המבחן התרשם מן המוטיבציה הכנה שביטא להשתלב בטיפול וממודעותו לחשיבותו. עוד יש לציין, כי שמיעת הראיות במשפטו של המשיב טרם החלה. במצב דברים זה, ניתן להניח כי טיפול הגמילה על-ידי המשיב, יוכל להתקיים – בעיקרו – קודם לסיום המשפט. אדגיש כי אם היה לפנינו בנקודת הזמן הליך המצוי בעיצומו, אפשר שמסקנתי היתה שונה.

סיכויי הצלחתו של הטיפול

  1. המדינה מצביעה על כך שבעת שהיה אסיר ברישיון, החל המשיב בתהליך גמילה מאלכוהול במסגרת עמותת אפש"ר. המשיב לא שיתף פעולה עם הטיפול וחזר לשימוש בסמים ואלכוהול. המשיב הסביר את כישלון הליך הגמילה, במסגרת הפתוחה שבה בוצעה ובקושי שבו היה נתון לעמוד בפיתויים ולשנות דפוסי התנהגות. גם אם אין להתעלם מכישלונו של טיפול זה בעת בחינת סיכויי הצלחתו של הטיפול הנוכחי, הרי שבעובדה שהטיפול המוצע בקהילה הטיפולית "אילנות" הינו טיפול אינטנסיבי שנערך במסגרת קהילה סגורה, מרוחקת מביתו ומסביבתו החברתית ומציבה גבולות ברורים, יש כדי ליצור הבחנה ברורה בין שתי מסגרות הטיפול האמורות. כאמור, שירות המבחן התרשם מן המוטיבציה הגבוהה שביטא המשיב בנוגע לאפשרות כי יעבור טיפול גמילה. להערכתו של שירות המבחן, שאנשיו הינם אנשי מקצוע מיומנים, שלהם ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, וניסיון בנוגע להערכת תפקודו העתידי, יש ליתן משקל משמעותי (בש"פ 9189/09 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.09); בש"פ 6626/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.10)). לכך יש להוסיף את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מאביו של המשיב, שנרתם לשיקומו של בנו, ואת הערכתו כי ביכולתו להציב לו גבולות.

מסוכנותו של המשיב

  1. העבירות המיוחסות למשיב אינן מצויות ברף העליון מבחינת חומרתן. המשיב אמנם ביצע את עבירת ההתפרצות בנוגע לארבע מסעדות שונות, ואולם את שלוש הפריצות האחרונות ביצע במהלך לילה אחד. הגם שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהמשיב ביצע, לכאורה, את עבירת ההתפרצות הראשונה בעת שהיה בחופשה ממאסרו, ולא מן העובדה שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו כשעונש מאסר על תנאי חב הפעלה תלוי ועומד נגדו, נדמה כי התמכרותו לסמים היא שרופפה את מוראו מפני החוק. טיפול גמילה אפקטיבי במסגרת סגורה עשוי, אפוא, להקטין במידה ניכרת את המסוכנות הנשקפת ממנו.

סיכום

  1. בשקלול השיקולים האמורים ובאיזון בין השיקולים הנוגדים, הגעתי – על יסוד הטעמים האמורים – לכלל מסקנה כי יש להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר בקהילת אילנות, שבה ישהה המשיב בתנאי מעצר, בתנאים שעליהם הורה בית משפט השלום. במובן זה, מתקבל, אפוא, הערר.

ניתנה היום, י"א בשבט התשע"א (16.1.11).

המשך הדיון לגבי הנאשם מס'  2שדינו הופרד מהנאשם הראשון.

עו"ד בן חיים: לאחר ששמענו גזר הדין ולאחר שדיברתי עם הנאשם ובני

משפחתו, מבקשים זמן קצר כדי לגבש עסקה עם ב"כ המדינה ולצורך הזמנת

תסקיר קצין מבחן.

                        ה ח ל ט ה

עלמנת לאפשר לעו"ד בן חיים לסיים ולגבש עמדה ולהגיע לעסקה עם ב"כ

המדינה, אנו קובעים את התיק לתזכורת אחרונה לתאריך  22/2/99שעה

.08:30

ניתן והודע היום  18/02/99במעמד הצדדים.

ע.ר. זועבי, ח. גלפז, י. כהן

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"פ *******-04-11 מדינת ישראל נ' *********

  1. הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין. הודאת הנאשם ניתנה לאחר שתוקן כתב האישום, ולעניין העונש סוכם בין הצדדים כי הנאשם יופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן, ואילו לאחר קבלת התסקיר תשקול התביעה עמדתה ותסכים להגביל עתירתה לעונש שירוצה בדרך של עבודות שירות (ככל שהנאשם יימצא מתאים לכך), מאסר על תנאי וקנס.

בהתאם להסכמת הצדדים, הופנה הנאשם לשירות המבחן, ובמקביל נערכה בעניינו אף חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות. ההגנה הציגה, כפי שיתואר בהמשך, חוות דעת וראיות שונות לעניין העונש, וביום 17.1.13 השלימו הצדדים את טיעוניהם לעונש. בסופו של יום לא נמצא הנאשם כשיר לביצוע עבודות שירות, כך שהתביעה טענה כי יש מקום להשית על הנאשם עונש מאסר לתקופה של 6 חודשים, כאשר עונש זה יכלול הפעלת מאסר מותנה בן 4 חודשים, התלוי ועומד כנגד הנאשם.

עובדות כתב האישום המתוקן

  1. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 2.4.11, בשעות הערב, עצר הנאשם את מכוניתו ברחוב שדרות ירושלים בתל אביב, בקרבתן של מספר צעירות, שעמדו באותה העת על המדרכה. בעודו יושב במכוניתו, ביצע הנאשם מעשה מגונה בפומבי, בכך שחשף את איבר מינו ואונן בפני הצעירות. הצעירות, שהבחינו במעשיו של הנאשם, נמלטו מהמקום. מיד לאחר מכן תר הנאשם אחר צעירות נוספות והסיע את רכבו לעבר חבורה נוספת של שלוש צעירות, שעמדה ברחוב סהרון בתל אביב. הנאשם עצר את רכבו בסמוך לשלוש הצעירות וביצע בפניהן מעשה מגונה בפומבי בכך שחשף את איבר מינו ואונן.

תסקירי שירות המבחן

  1. מארבעת התסקירים שהונחו בפניי עולה תמונה של נאשם, בן שישים, נשוי ואב לשלושה ילדים (30, 35, 37), סב לנכדים, המתגורר במושב ובבעלותו חברה לציוד אירועים. הנאשם קיבל אחריות מלאה על מעשיו בפני קצינת המבחן, תוך שגילה מודעות לרקע ולמניעים לעבירה. שירות המבחן התרשם כי מדובר בגבר הסובל מסטייה מסוג אקסביציוניזם, ומזה שנים רבות מטופל באופן פרטני, קבוצתי ותרופתי, כאשר בתקופות מסוימות מצליח להימנע מהתנהגותו הסוטה, אך לא מצליח לשלוט בה באופן מלא. תואר כי נסיבות חייו של הנאשם אינן קלות. אחיו הבכור נפטר בינקותו ממחלה ואביו לא הכיר בו משך שנים ארוכות. גם ניסיון מאוחר של הנאשם ליצור קשר עם אביו הסתיים במפח נפש, חוויה שהשפיעה קשות על מצבו הנפשי של הנאשם. אמו של הנאשם ניצולת שואה, נישאה מחדש עת היה הנאשם בן שש, ולדברי הנאשם, הוא ואמו סבלו מהתעללות נפשית ופיזית כלפיהם לאורך השנים מצדו של בן זוגה של האם. הנאשם תיאר את תקופת הילדות והנערות כתקופה קשה ואכזרית, שאופיינה בחשש ופחד מתמיד מפני התפרצויות הזעם של אביו החורג, ועל רקע נתונים אלה הוצא הנאשם למסגרות חוץ ביתיות למשך מספר שנים.

למרות הקשיים הברורים, התגייס הנאשם לצה"ל ושירת שירות צבאי מלא, ובראשית שנות העשרים לחייו התחתן וניהל אורח חיים יציב מבחינה משפחתית ותעסוקתית, אז אף הפך לאב לשלושה ילדים.

הנאשם מוכר לשירות המבחן החל מתחילת שנת 2003, שאז הופנה בעקבות חשד לביצוע עבירות של מעשה מגונה בפומבי, חלקן בפני קטינות. באותה מסגרת קודמת הופנה הנאשם להתערבות פסיכיאטרית ופסיכולוגית ואף החל להשתתף בקבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין, כאשר במקביל טופל תרופתית בנוגדי חרדה ודיכאון, שסייעו לשפר את מצבו והפחיתו את רמת הדחף המיני. נראה היה כי הנאשם משקיע כוחות נפשיים ורגשיים במהלך הטיפול, והוא נעזר בבני משפחתו כדי לקבל תמיכה וחיזוק באותה התמודדות. ההליך המשפטי שהתקיים בשנת 2003 הסתיים, בהתאם להמלצת שירות המבחן, בעונש צופה פני עתיד והעמדת הנאשם בצו מבחן.

בשנת 2009 הופנה הנאשם פעם נוספת לשירות המבחן בגין ביצוע עבירה של מעשה מגונה בפומבי שבוצעה בשנת 2007. מדברי הנאשם עלה כי לאחר סיום תקופת המבחן הקודמת הצליח לתפקד באופן יציב ולהימנע מביצוע מעשים דומים, אולם בשנת 2005, בעקבות אירוע מוחי שעברה אשתו, התדרדר מצבו האישי, הכלכלי ותפקודו התעסוקתי, ובהמשך כשל בביצוע אותה עבירת מין. הנאשם קיבל אחריות על מעשיו, חזר להשתתף בקבוצה הטיפולית ייעודית, כאשר במסגרת ההליך הטיפולי בלט פער בין תחושת הביטחון שחווה, הקשורה לטיפול התרופתי שהפחית את דחפיו, לבין תחושת חוסר האונים שחווה כמי שנכשל עם התמודדות עם קשייו באופן עצמאי. בשים לב לשיתוף הפעולה של הנאשם באותו הליך טיפולי, וליתר נתוניו, המליץ שירות המבחן פעם נוספת על העמדתו בצו מבחן, ובהתאם להמלצה זו הסתיים אותו הליך משפטי בעונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי לצד העמדת הנאשם בצו מבחן לתקופה של שנה (עונש מאסר מותנה זה הוא בר הפעלה בענייננו). בעיתוי הנוכחי תואר הנאשם כמי שלוקח אחריות מלאה על מעשיו, וכמי שקושר את ביצוע העבירה לאירוע טראומטי שעבר במהלך השנה האחרונה. במסגרת הליכי המעצר בתיק זה השתלב הנאשם בטיפול של המרכז הפרטי "איכות ושיקום", שכלל טיפול פרטני וקבוצתי, אולם לאחר כחודשיים בהם הגיע לטיפול, עבר פציעה בתאונה ביתית והפסיק להשתתף בטיפול. הנאשם תואר כמי שגילה התנגדות להליך הטיפולי הקבוצתי והעדיף להשתתף במפגשים פרטניים, בהם חש נוח יותר. במהלך התקופה קיבל הנאשם אף זריקות לדיכוי הדחפים המיניים.

התסקיר הראשון כלל בקשת דחייה, וזאת על יסוד רצונו של שירות המבחן לגבש עבור הנאשם תוכנית טיפולית.

התסקיר השני המליץ על מתן אפשרות לנאשם להשתלב במרכז יום לטיפול בעברייני מין, ונוכח המלצה זו נדחה הדיון פעם נוספת, על מנת שיתקבל תסקיר משלים.

התסקיר השלישי תיאר את השעייתו של הנאשם מאותה מסגרת טיפולית במרכז היום לעברייני מין, וזאת בעקבות הפרת תנאי הטיפול ועזיבת המסגרת על דעת עצמו ללא פיקוח. שירות המבחן התרשם כי חלה התייצבות במצבו הנפשי של הנאשם, וחלק מקשייו להשתתפות בהליך הטיפולי במרכז היום, נובעים מהיעדר מפקחים אשר יוכלו ללוותו לשם. אותה תקופה, שלהי שנת 2012, אופיינה במשבר כלכלי שפקד את המשפחה ובמשבר במערכות היחסים בין בני המשפחה. שירות המבחן התייחס לאותה תחושת עייפות ממצבו של הנאשם, כפי שבאה לידי ביטוי בעמדות בני המשפחה, אשר התקשו, באותה העת, לסייע בידו. לצד זאת תואר כי עוצמת הקונפליקטים פחתה וכי בני המשפחה פנויים בצורה טובה יותר לתמוך בנאשם ולהכילו. בין לבין התקבלה בשירות המבחן הערכת המסוכנות, אליה אדרש בהמשך, אך אציין כעת כי על בסיס האמור בה, והגם ששירות המבחן הביע ספקנות באשר ליכולתו של הנאשם להיתרם לטיפול ייעודי לעברייני מין, התבקשה דחייה נוספת בכוונה לנסות לשלבו פעם נוספת באותו מרכז טיפולי.

התסקיר הרביעי מתאר את הערכת הצוות הטיפולי במרכז היום, לפיה הנאשם מתקשה להפיק תועלת מהתערבות טיפולית, מפגין עמדה קורבנית ומתקשה לבחון את דפוסי התנהגותו הבעייתיים, אשר חוזרים על עצמם. שירות המבחן הצטרף בהמלצתו לעמדת הצוות המטפל והתרשם כי לאורך זמן נותר הנאשם ממוקד בפגיעות שחווה לאורך השנים ובהלשכותיהן על חייו, נתונים שהובילו לתחושות ייאוש, דיכאון וחוסר אמון. עוד צוין כי הנאשם תלוי היום בבני משפחתו המפקחים עליו, ותלות זו משמרת את הבעייתיות ומצמצמת את פניותו של הנאשם להליך טיפולי. התסקיר הרביעי, שהוא האחרון, לא כלל המלצה טיפולית.

הערכת מסוכנות

  1. מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות עולים מגוון של נתונים אודות הנאשם. נתונים אלה, ברובם, תוארו במסגרת סקירת תסקירי שירות המבחן, כך שאתמקד בנתונים שלא הוזכרו ובחלק הסופי של חוות הדעת.

חוות הדעת מפרטת שני אירועים נוספים שהיו בעלי השפעה על אישיותו והתפתחותו של הנאשם. הראשון – מותו של בן דודו בן ה-19 במהלך השירות הצבאי, כאשר עד למותו היווה בן הדוד סוג של תחליף אב לנאשם. השני – היותו של הנאשם קורבן לעבירת מין עת היה בן 7, וקרוב משפחתה המבוגר של המטפלת, נהג להושיב אותו על ברכיו ולחשוף את איבר מינו.

להתרשמות מעריכת המסוכנות, ניתן להצביע על שני פקטורים עיקריים המהווים את בסיס הערכתה.

הפקטורים הסטטיים – היותו של הנאשם עבריין מין רצידיביסט, שבעברו עבירות מין דומות, אשר ביצע את העבירות בקורבנות זרות, מזדמנות, במקום המוגדר כרשות הכלל. העבירות שבוצעו היו ללא מגע, אך כללו שני אירועים במהלך פרק זמן קצר מאוד. נתונים אלה מתוארים כמצביעים, על פי הספרות, על סיכון לרצידיביזם מיני. באשר לגילו של הנאשם, צוין כי חרף היותו של הגיל (62) מקושר בספרות לירידה ברצידיביזם המיני, הרי כיוון שהעבירות בוצעו על ידו בגיל זה, לא ניתן להתייחס לגיל כגורם מפחית מסוכנות.

הפקטורים הדינמיים – בהקשר זה צוין כי הנאשם קיבל אחריות על מעשיו ואף הביע אמפתיה, אם כי חיצונית, לקורבנותיו. הנאשם תואר כאדם שעבר סדרה של טיפולים, והשפעתם נמוכה, אם בכלל, ולראייה, גם ביצוע העבירה הנוכחית היה בזמן קבלת טיפול פרטני ותרופתי אצל פסיכיאטר.

מעריכת המסוכנות התרשמה כי הנאשם בעל יכולת דימוי עצמי נמוך ויכולת מינימלית להתמודד עם קשייו ותסכוליו, הנמצא במצב נפשי נמוך הנובע, בין היתר, מנישולו מתפקידי ראש המשפחה ומפגיעה אנושה בדימויו העצמי. צוין כי הנאשם נוטל תרופה לדיכוי היצר המיני, אולם גם את העבירה הנוכחית ביצע תחת טיפול תרופתי אחר.

השורה התחתונה של חוות הדעת מתארת את הנאשם כמי שנשקפת ממנו רמת מסוכנות מינית גבוהה, המצריכה פיקוח.

עבר פלילי

  1. לחובת הנאשם שתי הרשעות קודמות בעבירות זהות של מעשה מגונה בפומבי.

ההרשעה הראשונה מגלמת שני אירועים, שהתרחשו בשנת 2002, בגינה הוטל על הנאשם עונש מאסר על תנאי למשך 7 חודשים לצד צו מבחן.

ההרשעה השנייה מגלמת אירוע אחד, שהתרחש בשנת 2007, בגינה הוטל על הנאשם עונש מאסר על תנאי למשך 4 חודשים לצד צו מבחן.

ראיות ההגנה לעונש

  1. ממסמך שהגישה לתיק ד"ר גילי אופיר, פסיכיאטרית ופסיכוטרפיסטית מומחית (נ/1) ומעדותה בבית המשפט, עולה כי ד"ר אופיר טיפלה בנאשם כשבע שנים, עד לפני כשנה וחצי, והקשר הטיפולי ביניהם תואר כמשמעותי ופורה. ד"ר אופיר תיארה את אותה סטייה ממנה סובל הנאשם ככזו שהיא תוצר לוואי של מסכת חיים טראומטית, היותו של הנאשם בן להורים ניצולי שואה, שאיבדו בן בכור עקב מחלה ולאחר מכן נפרדו, כאשר בשלב זה נכנס לחייו של הנאשם אביו החורג, אשר נחווה על ידו כגורם מאיים ומתעלל. הנאשם התמיד בהגעה לפגישות משך למעלה מחמש שנים וחשף את עולמו הפנימי המסויט והמעונה, ואת מאמציו הבלתי נדלים לנהל אורח חיים נורמטיבי. במקביל תואר הנאשם כמי שקיבל טיפול תרופתי, גם כזה שנועד להביא לירידה בליבידו. מעדותה בבית המשפט ציינה ד"ר אופיר כי הנאשם פועל ממניעים שהם לא עברייניים, ולטעמה שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח אך תגביר את מידת מסוכנותו. גם בבית המשפט חזרה ד"ר אופיר על תיאוריה בדבר מחויבותו של הנאשם להליך הטיפולי, אולם אישרה לשאלות התובעת כי לא ראתה את הערכת המסוכנות ואינה מכירה את ההליך המשפטי או את הנסיבות בהן הופסק הטיפול במרכז היום. ד"ר אופיר אף אישרה לשאלות התובעת כי הנושא המרכזי אשר עמד בלב ההליך הטיפולי היה קשור לקשריו של הנאשם עם אביו הביולוגי, אך לטעמה אין אפשרות לעשות הפרדה בין הדברים, והעניין המיני עבר כחוט השני לאורך הטיפול.
  1. אשתו של הנאשם, אשר העידה בשלב העונש, תיארה כי עברה אירוע מוחי לפני כשמונה שנים ותיארה כיצד התייצב הנאשם לצידה באותה תקופה. העדה תיארה את קורות המשפחה בחודשים האחרונים, את סגירת העסק המשפטי, השכרת הבית, נטילת הלוואה גדולה, וזאת מתוך כוונה להתחיל פרק חדש. הנאשם תואר כאדם נכה, אשר מתפקד כאב מקסים וסבא נהדר.

אף חתנו של הנאשם העיד בשלב העונש, ותיאר את הנאשם כאדם טוב, איש משפחה למופת, אשר ניהל עסק גדול ומעד.

מעדות בתו של הנאשם, שהיא אם לארבעה ילדים, עלה כי קשריו של הנאשם עם נכדיו הם קשרים מעולים וכי המשפחה מתגייסת על מנת לסייע בידו להיחלץ ממצבו המשברי.

מר ********, חברו של הנאשם מזה למעלה מארבעים שנה, תיאר את הנאשם כאדם בעל טוב בלתי רגיל אשר ניתן לסמוך על דבריו, והסביר כי לטעמו הנאשם זקוק לטיפול, ולא לענישה בדמות מאסר.

  1. עוד הגיש הסנגור אישורים על קבלת סירוס כימי (נכונים לשנת 2011), מסמכים רפואיים אודות מצבו של הנאשם, תדפיסי הוצל"פ על חובות לנושים בסך של מאות אלפי שקלים, סיכום בדיקה ממרפאת בית החולים אברבנאל, ברכות ומכתבים של בני משפחה ומכתב שכתב הנאשם לאביו הביולוגי בינואר 2008, המתאר את חוויית הנטישה הקשה שחווה הנאשם לאורך השנים ואת השפעותיה (נ/9).

טיעוני הצדדים

  1. התובעת, עורכת הדין יעלה הראל, עתרה להשתת עונש מאסר בן 6 חודשים, הכולל את הפעלת העונש המותנה, וזאת על מנת שלא לחרוג ממסגרת הסדר הטיעון. התובעת הפנתה לכישלונות ההליכים הטיפוליים, להיעדר המלצה על ידי שירות המבחן ולחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מרבית קביעותיה של ד"ר אופיר. התובעת הפנתה את בית המשפט לעובדה כי העבירה המדוברת בוצעה בתקופת טיפול אצל פסיכיאטרית ושעה שהנאשם נטל תרופות לדיכוי היצר המיני. בשורה התחתונה, סברה התובעת כי בהעדר אופק טיפולי, ואף לאור נתוניו הלא פשוטים של הנאשם, אין מנוס אלא להטיל עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.
  1. הסנגור, עורך הדין דניאל כפיר, סבר כי יש לחתור לתוצאה עונשית יצירתית ולא קונבנציונלית, דהיינו לתוצאה של הארכת העונש המותנה. סטייתו של הנאשם תוארה כסטייה בלתי ניתנת לריפוי ולשליטה, אך דווקא בהיותה כזו תיאר הסנגור את קשייו להבין כיצד ניתן להעניש אדם הסובל מהפרעה שאינה ניתנת לריפוי או לשליטה בעזרת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. בהתייחס לעברו הפלילי של הנאשם, הפנה הסנגור לפרקי הזמן המשמעותיים בין ביצוע העבירות השונות. הסנגור הפנה לנכונותו של הנאשם לעבור טיפול של סירוס כימי, לעובדה כי בפועל, לדבריו, הוא מקבל זריקות מדי חודש, וראה בנתון זה כנתון קריטי, אשר יש בו כדי להפחית את המסוכנות המינית כפי שעולה מחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות. עוד ציין הסנגור כי מדובר בעבירות מן הרף הנמוך וכי מדובר בנאשם אשר הפנים עד תום את הפסול במעשיו. נטען כי הנאשם עבר שורה של טיפולים לאורך השנים מתוך מטרה לטפל בבעיותיו, ונתוניו האישיים הקשים ויוצאי הדופן, כפי שהם עולים מתסקירי שירות המבחן ומחוות דעתה של ד"ר אופיר, מצדיקים התחשבות של ממש בענישה. הסנגור התייחס אף לחובות הכספיים של הנאשם ומשפחתו, למצבו הנפשי הירוד, לאובדן המיניות ובעיקר לאובדן כבודו של הנאשם, בהיותו אדם שהפך לנטל על בני משפחתו. הנתונים שפורטו לעיל, לשיטת הסנגור, מצדיקים מתן הזדמנות נוספת לנאשם, בלבוש משפטי של הארכת המאסר המותנה.
  1. הנאשם בדברו האחרון תיאר את קשייו הכלכליים, את קשייה של אשתו להקדיש לו מדי יום ארבע שעות על מנת להובילו לטיפול במרכז היום ואת רצונו בעזרה. הנאשם אף הגיש מכתב מטעמו (נע/11), בו תיאר כי הוא מקבל טיפול תרופתי לדיכוי היצר המיני, לא חידש את רישיון הנהיגה וממשיך בטיפול פסיכיאטרי.

דיון והכרעה

  1. מלאכת גזירת הדין אינה מלאכה קלה, ובתיק זה, לטעמי, היא קשה במיוחד, ויעידו על כך שתי החלטותיי בדבר דחיית מועד גזר הדין, אשר נבעו מאותן התלבטויות ממשיות שהיו מנת חלקי עת בחנתי את נתוניו של המקרה ואת נתוניו של הנאשם.

שתי קבוצות של שיקולים עומדות לכאורה האחת מול השנייה.

בקבוצה הראשונה ניתן למנות את אותם שיקולים לחומרה, עליהם עמדה התובעת. מדובר במעשה עברייני המשקף סוג של תכנון, בעל שני חלקים (כל חלק עצמאי), שבוצע בפני מספר בחורות צעירות. המעשה העברייני בוצע על ידי נאשם אשר לחובתו שתי הרשעות קודמות במעשים דומים ומאסר על תנאי בר הפעלה. ההליך הטיפולי, בהתאם לאמור בתסקיר שירות המבחן, לא הושלם, ובוודאי שלא הוביל לתוצאות המיוחלות, כאשר אף הערכת המסוכנות מתארת את הנאשם כאדם אשר נשקפת ממנו מסוכנות מינית גבוהה.

לכאורה, יש בנתונים שפורטו לעיל, המשקפים את האינטרס הציבורי בענישת עברייני מין, כדי להצדיק קבלת עמדת התביעה במלואה, שאף היא מתונה ומאוזנת.

לצד האמור לעיל, ניתן להצביע על נתונים שונים בעלי משקל של ממש לעניין העונש. מעבר להודאת הנאשם ונטילת האחריות (כבר בחקירתו במשטרה), כאשר בוחן בית המשפט את הנאשם אשר עומד מולו, רואה בית המשפט לנגד עיניו אדם שהוא שבר כלי, אדם אשר ישב על ספסל הנאשמים מבויש ומושפל, אדם אשר מירר בבכי בחלקים נרחבים מהדיון, ואדם אשר כל אימת שהעיד מי מבני משפחתו, נראה היה כי הוא מעוניין שאדמה תפער פיה ותבלע אותו מרוב בושה. הנאשם אינו אדם צעיר, ונראה כי לאורך השנים האחרונות איבד את כבודו, עת הפך מאב המשפחה המפרנס ל"מפוקח" ומי שזקוק לסיוע ופיקוח אשתו וילדיו בכל צעד ושעל אשר הוא עושה, וכל אימת שהוא מעוניין להסתובב בטבורה של עיר. איבוד תחושת הכבוד והערך העצמי, היא תוצאה חמורה וקשה הרבה יותר מעונש מאסר לתקופה בת מספר חודשים – הוא עונש המאסר העומד על הפרק בתיק זה, אף לשיטת התביעה. במסגרת שיקולי הענישה, יש משמעות אף לאותם נתונים קשים בדבר ילדותו הקשה והטראומטית, וכל הקורא את המכתב שכתב לאביו הביולוגי (נ/9), שהוא ספק מכתב תחינה, ספק מכתב תוכחה, מבין עד כמה עמוקות צלקותיו של הנאשם. הנאשם נאבק לאורך כל חייו, ניצח בחלק ממאבקיו (שירת שירות צבאי מלא, הקים משפחה לתפארת), אך הפסיד בחלק אחר של אותם מאבקים, ואני נכון לקבל את עמדתה של ד"ר אופיר בדבר חוסר היכולת לבצע הפרדה ברורה בין נתוניו של הנאשם והמשברים אותם חווה לאורך השנים לבין סטייתו המינית. אני נכון אף לקבל את טיעון ההגנה כי לאורך השנים גילה הנאשם נכונות טיפולית, ואין עסקינן באותם נאשמים אשר נסגרים ומסרבים להכיר בבעיותיהם. אף אם אין בכך כדי להמעיט מהתרשמות שירות המבחן ביחס לעמדתו הנוכחית של הנאשם, הרי שנכונות טיפולית זאת בעלת פוטנציאל לאפשר, לאחר תקופת התייצבות והסרת הפיקוח, חזרה למסלול השיקומי. גם התרופות שנוטל הנאשם הן בעלות משמעות ויש באקט זה כדי ללמד על נכונותו של הנאשם לטפל בבעייתו. בקבוצה זו של נתונים ניתן למנות אף את מצבו הרפואי של הנאשם, כעולה מהמסמכים שהוגשו (בחודש דצמבר 2011 עבר הנאשם תאונה ביתית בכך שנפל מסולם בגובה 3 מטרים וסבל משברים בצלעות והמטומות), וגם את מצבו הכלכלי הקשה מאד של הנאשם. נתון רלוונטי נוסף, ובעל משמעות לא מבוטלת במסגרת שיקולי, הוא העובדה שהנאשם הוחזק במעצר ממש למעלה מחודש ימים (2.4.11 – 11.5.11), ובהמשך – שהה תקופה ממושכת בתנאים מגבילים שהשתנו מעת לעת (מעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני, ולאחר מכן אפשרות ליציאה לעבודה בפיקוח צמוד).

כעת, יש לאזן בין שתי קבוצות השיקולים, וסבורני כי מלאכת האיזון הייתה קלה הרבה יותר ככל שהנאשם יכול היה לבצע עבודות שירות, אלא שלאור נתוניו, הממונה על עבודות שירות לא מצא אותו ככשיר ועל כן ההתלבטות היא בין שליחתו למאסר לתקופה מינימלית של 4 חודשים (ומכסימלית של 6 חודשים), לבין הארכת העונש המותנה.

לאחר לבטים, החלטתי לתת משקל משמעותי לנתוניו המורכבים של הנאשם ובמידה מסויימת, גם למידת הרחמים, ולהורות על הארכת העונש המותנה.

סבורני כי הטלת עונש מאסר בן מספר חודשים, הגם שברור שעונש זה משקף תוצאה משפטית שאינה מופרכת, היא פעולה שניתן להימנע ממנה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כאשר חשוב לזכור כי מאז מועד ביצוע העבירה חלפו כשנתיים ימים  – תקופה בה לא הסתבך הנאשם באירועים נוספים. ברי, כי ככל שהיה מדובר בעבירת מין חמורה יותר, לא ניתן היה, על בסיס הנתונים הקיימים, ואפילו נוכח החזקתו של הנאשם במעצר למעלה מחודש, להורות על הארכת העונש המותנה, אלא שבענייננו עסקינן בעבירת מין שעונשה עד שנת מאסר, ואף התביעה, ובצדק, ביקשה להסתפק בהטלת עונש של 6 חודשים, אשר יכלול בתוכו הפעלת עונש מותנה בן 4 חודשים.

כולי תקווה כי הנאשם ישכיל לנצל את הסיטואציה הנוכחית, יאזור כוחות, וירתום עצמו להליך טיפולי על מנת שלא לשוב עוד לספסל הנאשמים.

לאור האמור לעיל, אני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

  1. אני מורה על הארכת המאסר המותנה בן 4 החודשים אשר הוטל על הנאשם בת"פ *****/08 בבית משפט השלום בבית שמש, וזאת בשנתיים נוספות.
  2. קנס בסך 3,000 ש"ח אשר ישולם ב-6 תשלומים, החל מיום 1.4.13 ועד לסיום התשלומים. הפקדון שהופקד בתיק המעצר יושב למפקיד.
  3. אני מעמיד את הנאשם בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 12 חודשים. הובהר לנאשם כי היה ויפר את צו הפיקוח, ניתן יהיה להשיבו לבית המשפט ולגזור את דינו מחדש.
  4. ניתן צו כללי למוצגים לשיקול דעת קצין משטרה ו/או התביעה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום,  כ"ג אדר תשע"ג , 6 מרץ 2013, במעמד הצדדים.

5129371

בני שגיא 54678313

54678313

.י. שלוחת תביעות תחנת פתח תקוה

נ ג ד

*************

בית משפט השלום בפתח-תקוה

[23.04.2009]

כב' השופטת ליה לבאון

בשם המאשימה – עו"ד יעקובי ועו"ד קופנהגן

בשם הנאשם – עו"ד דניאל כפיר

חוקים המאוזכרים במסמך זה: חוק הכניסה לישראל,

גזר דין

הנאשם הודה בעבירה של הסעה ברכב של תושב זר, עבירה מיום 19.3.08 כאשר הסיע ברכבו שני תושבי שטחים שאין בידיהם אישורי כניסה ושהיה בישראל עפ"י דין וזאת במסגרת הסדר טיעון.

עברו של הנאשם נקי, שמעתי היום את טיעוני הצדדים והתייחסותם להסדר המוצע, ועל פי אלו בהתחשב בגילו, בנסיבותיו האישיות, בהודאה, בלקיחת אחריות וחסכון בזמן שיפוטי, ובכל מרכיבי הענישה המוצעים, מוצאת אני לכבד את ההסדר ובמסגרתו מטילה אני על הנאשם שני חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות – בהסכמתו, 5 חודשי מאסר אותם לא יישא אלא אם תוך שנתיים יחזור ויעבור כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, קנס בגובה 1000 ₪ או 10 ימי מאסר תחתיו שישולם בתוך 60 יום, תחתם התחייבות בגובה 10000 ₪, תנאיה כפי התנאי שהוטל ואם לא תחתם – ירצה 4 ימי מאסר, וכן פוסלת אני את הנאשם פסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים שלא יעבור על העבירה בה הורשע.

בהסכמתו ומשהתקבלה חוו"ד של הממונה ירצה 2 חודשי המאסר שהוטלו עליו בדרך של עבודות שירות בכפר הנוער עלה, *******, בימים א עד ה בשעות 08.00-16.00 בפיקוחה של ******* טלפון ******* החל מיום 17.5.09.

בתאריך זה בשעה 08.00 יתייצב הנאשם לצורך קליטה והצבה במפקדת מחוז מרכז יחידת עבודות שירות ת.ד. 81 רמלה, אוטובוס מתחנה מרכזית רמלה או לוד קו 247.

הוסבר לנאשם כי עליו לעדכן את משרד הממונה בכל שינוי, אם יחול, בכתובת מגוריו, וכן שעליו לעמוד בתנאי הפיקוח וביקורות פתע וכי כל הפרה בעבודות השירות עלולה להביא להפסקה מנהלית ולריצוי יתרת העונש במאסר ממש.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.

ניתנה והודעה היום כ"ט ניסן תשס"ט, 23/04/2009 במעמד הנוכחים.

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

בפני:

כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד

כב' השופט ע' פוגלמן

כב' השופטת מ' דיסקין

בעניין: *******  
  ע"י ב"כ עו"ד דניאל כפיר המערער
  נ  ג  ד  
  מדינת ישראל – על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)  
  ע"י ב"כ עו"ד גב' ענת בן-זאב המשיבה
נוכחים: המערער וב"כ עו"ד כפירב"כ המשיבה עו"ד בן-זאב

פסק דין

המערער הורשע בבית משפט קמא על סמך הודייתו בעבירות של ניסיון לקבלת דבר במירמה וכן שיבוש הליכי משפט. איננו רואים לפרט את כל העובדות שבכתב האישום, די לנו אם נאמר כי מדובר במעשה שכוון כלפי חברת ביטוח שלגביה נעשה הניסיון של קבלת דבר במירמה.

בבית משפט קמא עתר המערער לסיים את ההליך ללא הרשעה. בהחלטה מנומקת קבע בית משפט קמא (כב' השופטת ה' נאור), כי אין מקום להיענות לבקשה זו וכי אין זה המקום לסיים את ההליך בדרך החריגה של הימנעות מהרשעה.

בית משפט קמא נימק את החלטתו והנימוקים יפים ותקפים. עדיין, לאחר התלבטות ולא בלב קל החלטתנו היא לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער.

על כך אנו שמים את הדגש:

  • א. כתב האישום בתיק זה הוגש לאחר זמן רב חרף העובדה שמדובר בתיק פשוט יחסית. איננו באים בטרוניה או בביקורת אל התביעה בנושא זה, נסיבות השיהוי הובהרו לנו על ידי באת כוח המדינה וטיעוניה בנושא זה  מקובלים עלינו. יחד עם זאת, עבור המערער, כאדם צעיר בתחילת דרכו בחיים, מדובר בפרק זמן משמעותי ביותר, פרק זמן שבו מתגבשת אישיותו ודברים שביצע או עשה בגיל שבו מיוחסת לו העבירה שוב אין חשש שיבוצעו לאחר כל אותו פרק זמן שחלף ובהתחשב בדרך התנהגותו לאורך התקופה;
  • ב. אנו נותנים משקל רב, היינו אומרים משקל מכריע לתסקיר שירות המבחן. מדובר בתסקיר חיובי באופן יוצא דופן שאינו מונה ולו נסיבה אחת לשלילה ושממליץ על סיום ההליך ללא הרשעה ללא הסתייגויות וכפי שניתן להתרשם ללא לבטים;
  • ג. מהעובדות שהובאו בפנינו נראה כי אכן שלמערער יגרם נזק קונקרטי, ממשי ומיידי אם יסתיים ההליך בהרשעה. מדובר במקום עבודה שבו נמצא המערער כרגע שככל הנראה ישלל ממנו אם אכן לא תבוטל הרשעתו;
  • ד. אנו נותנים משקל לכך שהמערער בא על עונשו במידה מסוימת בעצם התאונה שעבר שגרמה לו לנכות בהיקף מסוים שקיימת עד היום. אין בכך כדי לומר שהתאונה מסבירה ומצדיקה בכל דרך שהיא את התנהגותו של המערער בהמשך, עדיין מדובר בכך שהתאונה התרחשה והמערער, כאמור, בא על עונשו בכך שאושפז בזמנו ונותר נכה;
  • ה. אנו נותנים משקל גם להתנהלותו החיובית בצורה יוצאת דופן של המערער בהקשרים אחרים ובנושאים אחרים כפי שבאה לידי ביטוי בהמלצות שהוגשו לבית משפט קמא מטעם אותם גופים שמדובר בהם (כוונתנו למסמך שסומן מ/5.2 שבו מצויינת התנהגותו של המערער באירוע שריפה שלו היה עד).

בהתחשב בכל הגורמים הללו גם יחד, וכפי שציינו לאחר התלבטות, מצאנו לנכון במקרה הנוכחי לאפשר למערער להמשיך את חייו בעתיד ללא הכתם המצוי בהרשעה פלילית, שעל כן אנו מבטלים את הרשעתו.

המערער יבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות, בהתאם לתוכנית שגובשה עבורו על ידי שירות המבחן. שירות המבחן ידווח לבית המשפט עם סיומו של השירות לתועלת הציבור.

הקנס ששולם על ידי המערער יועבר בשמו על ידי מזכירות בית המשפט לאגודה למלחמה בסרטן כתרומה מצדו של המערער.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה אל שירות המבחן.129371

ד' ברלינר 54678313-70947/08

54678313ניתן היום, י"ג באדר תשס"ט (9 במרץ 2009), במעמד הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
עמ"י 28481-03-12 מדינת ישראל נ' אלי   16 מרץ 2012

<#2#>

נוכחים:

העוררת ע"י ב"כ פקד לי פרל

המשיב וב"כ עו"ד כפיר דניאל

במסמך זה הושמטו פרוטוקולים

החלטה

לגופו של ענין, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ככל שהיא נוגעת לשחרורו של המשיב, בכפוף לאמור להלן. ההחלטה לעיכוב ביצוע השחרור – מתבטלת, ככל שיופקדו ערבויות, ישוחרר מיידית.

בהעדר ערבויות ייעצר ויובא בפני שופט ביום 18.3.12 עד שעה 12:00.

מעצר הבית יהיה למשך תקופה של שבוע ימים, עד ליום 23.3.12, בבית אמו,  ובכתובת המופיעה בהחלטת השחרור.

יתר תנאי החלטת השחרור – יעמדו בעינם.

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ב  אדר תשע"ב, 16/03/2012 במעמד הנוכחים. 

  1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט ח' טרסי) בת"פ 23530-10-10, שבו הורשע המערער בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן- "החוק") ובניסיון לקבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק, ונדון לשלשה חודשי עבודות שירות, ששה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 3,500₪.

כתב האישום

  1. המערער התגורר בתקופה הרלוונטית ברחוב האורנים במושב בצרה (להלן- "המגרש"). לקראת סוף שנת 2007 הכין המערער או מי מטעמו תוכנית להרחבת הבניה במגרש. אחד התנאים לקבלת היתר בניה מהועדה המקומית הוא אישור של האגודה השיתופית בצרה (להלן- "האגודה") על התוכנית להיתר בניה (להלן: "התוכנית"). עובר לחודש פברואר 2008 זייף המערער או מי מטעמו את חותמת האגודה ואת החתימה בכתב יד על גבי התוכנית להיתר בניה/התוכנית וביום 11/2/08 הגיש המערער את התוכנית לאישור הועדה המקומית, אולם התוכנית נדחתה, נוכח חשדו של מזכיר האגודה.
  1. המערער כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי לא היה לו כל חלק בזיוף חותמת האגודה או החתימה הידנית, והוא אף לא ידע שהן מזויפות. לטענתו, כאשר קיבל את התוכנית בחזרה לידיו ממזכיר האגודה, התנוססו עליה החותמת והחתימה שבמחלוקת, כך שהתוכנית הוגשה לועדה המקומית בתום לב.

הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא

  1. ביהמ"ש קמא קבע כי אין ראיה ישירה המפלילה את המערער במיוחס לו, אולם הראיות הנסיבתיות מחייבות מסקנה אחת ויחידה והיא שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו.
  1. ביהמ"ש קמא מפרט את ההשתלשלות העובדתית של הדברים כך:

(א)       המערער, על מנת לקבל אישור הועד המקומי ואישור האגודה להגשת התוכנית לועדה המקומית, פנה תחילה לוועד המקומי ולאגודה, וקיבל אישורים של שניהם בכתב, כי אין לו כל חוב כלפיהם.

(ב)       אח"כ הגיש המערער את התוכנית לועד המקומי, וקיבל חתימתו עליה.

(ג)        אח"כ פנה המערער למזכיר האגודה, מר יואל פירסט (להלן: "פירסט"), ומסר לו את התוכנית, לצורך קבלת חתימת האגודה עליה. המערער העיד (ת/7) כי פירסט אמר לו בהזדמנות זו, כי לדודו, הרשום כבעל מחצית הזכויות בנכס, יש חוב כספי לאגודה, ולכן עליו (פירסט) לבדוק עם היועמ"ש של האגודה אם ניתן לאשר את התוכנית.

כראיה לכך שהחוב אינו שלו, אלא של בעל היחידה הנוספת שעל המגרש, הצביע המערער על העובדה שהועד המקומי והאגודה, אישרו לו בכתב, שהוא אינו חייב כל חוב.

(ד)       כעבור מספר ימים הגיע המערער לאגודה בכדי לבדוק אם התוכנית אושרה ובשיחה שניהל עם פירסט בהזדמנות זו, אמר לו פירסט שלא ידאג, מאחר שאמורה להתכנס ישיבה של האגודה בזמן הקרוב, והוא (פירסט) ידאג לו ויעזור לו לסיים את הענין (ת/7).

(ה)       התוכנית הוחזקה במשרדי האגודה במשך כשבועיים ימים.

פירסט העיד כי הוא הביא את התוכנית בפני הנהלת האגודה, אולם היא נדחתה, עקב קיומו של החוב, הנזכר לעיל, בקשר למגרש.

(ו)        פירסט העיד כי הוא החזיר את התוכנית למערער, כשהיא לא חתומה, ואמר לו שהאגודה מסרבת לחתום, בגלל קיומו של חוב כאמור לעיל. המערער העיד כי כאשר פירסט החזיר את התוכנית לידיו, היא נשאה חותמת וחתימה של האגודה. פירסט החזיר אותה לידיו, בפגישה שארכה שניות מעטות, ולא אמר לו בהזדמנות זו דבר. כ"כ העיד כי אינו יודע מי חתם על התוכנית מטעם האגודה.

(ז)        כעבור מספר ימים הגיש המערער את התוכנית, הנחזית כחתומה ע"י האגודה, לועדה המקומית.

(ח)       פירסט העיד כי על תוכנית בניה האגודה חותמת באמצעות שתי חותמות: האחת היא חותמת האגודה והשניה היא חותמת לפיה אין לאגודה התנגדות עקרונית לתוכנית, וחתימות של שלשה מבעלי זכות החתימה באגודה (נזכיר כי על התוכנית נושא הדיון ת/1 יש חותמת אחת וחתימה אחת).

(ט)       כעבור זמן מה, מהנדס הועדה המקומית טילפן לפירסט ושאל אותו מדוע יש על התוכנית חתימה אחת מטעם האגודה ופירסט השיב כי האגודה לא חתמה על התוכנית. כשהגיע פירסט למשרדי הועדה המקומית, הוא גילה כי הוא אינו מזהה את החותמת והחתימה המתנוססות על התוכנית, וכי הן אינן שייכות לאגודה או למי ממורשי החתימה שלה. בעקבות זאת שלח פירסט מכתב, שלפיו האגודה לא חתמה על התוכנית. פירסט אישר בעדותו כי במכתבו הנ"ל, לא העלה כל טענה של זיוף.

לאחר שהוברר במהלך הדיון בועדה כי התוכנית אכן נחזית להיות חתומה ע"י האגודה, ולאור מכתבו של פירסט, פנה אחד מחברי הוועדה, ד"ר אבי כהן, למשטרה על מנת שתחקור את האירוע.

  1. המערער העיד כי קיבל את פרוטוקול הדיון בוועדה המקומית וממנו למד כי בקשתו נדחתה. הוא התקשר לפירסט כדי לברר את פשר הענין, פירסט ביקש ממנו לכתוב מכתב ולנמק מדוע ראוי לאשר את בקשתו, וכך עשה. לדבריו, רק כשהוזמן לחקירת המשטרה התברר לו לראשונה כי הוא חשוד בזיוף.
  1. ביהמ"ש קמא קבע כי פירסט הותיר בעדותו רושם אמין, וניתן לסמוך על התיאור הכללי של מהלך העניינים שפירט בעדותו. יחד עם זאת, לנוכח ההתרשמות, כמו גם בשל סתירות מסוימות בעדותו, קבע ביהמ"ש קמא כי לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו.

ביהמ"ש קמא מזכיר בהקשר זה, בין היתר, את העובדה שבזמן אמת, פירסט לא היה משוכנע כלל כי מדובר בזיוף, משמע, לא שלל במפורש את האפשרות, שהחותמת והחתימה הן אותנטיות, גם אם נחתמו בטעות או שלא עפ"י הנוהל המקובל. לכן, בשונה מסיפור המסגרת והתיאור העקרוני של השתלשלות הדברים, הרי ככל שמדובר בפרטים ספציפיים שמסר פירסט באשר לתוכנם המדויק של שיחות ומפגשים, יש לבחון באופן מעמיק את מכלול הראיות ולקבוע בהתאם לכך אם ניתן לתת משקל מלא לקביעותיו של פירסט.

  1. אין חולק (ושתי המומחיות להשוואת מסמכים וכתבי יד שהעידו בבימ"ש קמא מסכימות בנקודה זו) שהחותמת על התוכנית ת/1 איננה זהה לאף אחת משלש החותמות שהאגודה (לפי עדות פירסט) משתמשת בהן, וגם לא לאף אחת מהחותמות האחרות שהאגודה משתמשת בהן לפי טענת מומחית ההגנה.
  1. אשר למחלוקות בין שתי המומחיות, קבע ביהמ"ש קמא כי קיימת עדיפות מובהקת לעמדתה המקצועית של מומחית התביעה על פני חוות דעתה של מומחית ההגנה.
  1. את מסקנתו המפלילה את המערער מסיק ביהמ"ש קמא על יסוד אלה:

א.        באשר לפגישה שבה החזיר פירסט את התוכנית לידי המערער, לא ניתן לקבוע, על יסוד ממצאי מהימנות גרידא, איזו גירסה, באשר למה נאמר או לא נאמר בפגישה הזאת, עדיפה, זו של המערער, או זו של פירסט (ר' פיסקה 5(ו) לעיל). אף על פי כן, שיקולים הנוגעים לניסיון החיים ולשכל הישר (פירוט השיקולים ראה בעמ' 19 להכ"ד, פיסקה שלישית), מחייבים העדפת גירסתו של פירסט לפיה כאשר הוא החזיר את התוכנית למערער, הוא אמר לו, שהאגודה לא אישרה את התוכנית בגלל החוב הישן.

            ב.         כעבור ימים אחדים, המערער הגיש את התוכנית לועדה המקומית, כשהיא נחזית כחתומה בחותמת וחתימה מטעם האגודה.

ג.         העובדה שאין התאמה בין החותמת שעל התוכנית לבין אף אחת מהחותמות הרבות שנבחנו בחוות הדעת; העובדה שהתוכנית נושאת חותמת אחת בלבד, ללא הוספת החותמת הנוספת, וחתימה אחת בלבד, במקום שלש חתימות של מורשי חתימה; ועדותו של פירסט כי הוא אינו מזהה את החתימה כמשתייכת לאחד מחברי ההנהלה מבססים את המסקנה כי החותמת והחתימה הן מזויפות, במובן זה שלא הוטבעו ע"י נציג מוסמך של האגודה ותוך שימוש בחותמת אותנטית שלה.

ד.         המערער היה היחיד שהתוכנית היתה ברשותו החל מהמועד בו הוחזרה לו ע"י פירסט ועד להגשתה לועדה המקומית, כלומר, לו בלבד היתה ההזדמנות להטביע את החתימות המזויפות על התוכנית.

ה.        המערער היה בעל האינטרס היחיד בקידום התוכנית ובהגשתה לועדה המקומית. הוא אישר בעדותו כי לא ניתן להצביע על אדם אחר שהיה בעל מוטיבציה לפעול להגשת התוכנית לאישור הועדה המקומית.

  1. בימ"ש קמא קבע כי מסכת זו של ראיות נסיבתיות מבססת מסקנה אחת ויחידה לפיה המערער הוא שפעל, בעצמו או באמצעות אחר, לביצוע הזיוף.
  1. ביהמ"ש קמא דחה מספר תרחישים חלופיים שהציע המערער (טעות אנוש מצד מי מעובדי האגודה; חתימה ע"י אחד ממורשי החתימה של האגודה; חתימה ע"י אחיו של המערער; התנהלות בעייתית של הועדה המקומית עצמה), בהיותם, לדעתו, אפשרויות דמיוניות ותיאורטיות גרידא, שאינן מקימות ספק סביר.

נימוקי הערעור

  1. אין פרוטוקול או כל ראיה אחרת המוכיחה כי אכן התקיים דיון באגודה בענין התוכנית של המערער, וכי ההחלטה היתה לא לאשר את התוכנית.
  1. המערער לא קיבל כל מכתב או הודעה מהאגודה לפיה היא מסרבת לחתום לו על התוכנית בשל קיומו של חוב.
  1. בידי המערער מסמכים בכתב (נ/4 ו- נ/5), המאשרים כי אין לו כל חוב לועד המקומי או לאגודה.
  1. פירסט, מעולם לא טען כי החותמת או החתימה זוייפו, ואף התרעם במשטרה על עצם הגשת התלונה. נשאלת השאלה: מה הוא יודע, שאנו איננו יודעים, לגבי השאלה מי חתם?
  1. עדותו של פירסט רצופה שקרים וסתירות.

ביהמ"ש קמא קבע בעצמו כי לנוכח התרשמותו מפירסט, כמו גם בשל סתירות בעדותו, לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו.

  1. אם פירסט (כפי שנקבע) איננו אמין לא ניתן לבסס הרשעה על עדותו או להעדיף את עדותו על פני עדות המערער.
  1. המערער העיד כי קיבל את התוכניות כשהן חתומות. אין כל קביעה של ביהמ"ש קמא כי עדותו לא מהימנה. אם כך אין סיבה לא לקבוע שהוא דובר אמת, או, לחלופין, לזכותו, ולו מחמת הספק.
  1. ביהמ"ש קמא קבע כי הוא אינו יכול לקבוע, על יסוד ממצאי מהימנות גרידא, גירסתו של מי (המערער או פירסט) עדיפה. די בכך כדי להקים את הספק הנדרש, שכן לא ניתן להרשיע בפלילים על יסוד העדפת גירסה.
  1. ביהמ"ש קמא טעה בקביעתו כי המערער היה בעל האינטרס היחיד. עד התביעה ד"ר אבי כהן, חבר הועדה המקומית, העיד (ונימק) כי גם ראש המועצה הוא בעל אינטרס, ויתרה מזו, הוא חשד שראש המועצה עצמו קשור בזיוף.
  1. לא היה מקום להעדיף את חוו"ד מומחית התביעה על פני חוו"ד מומחית ההגנה.
  1. מומחית התביעה כלל לא בחנה את סוגיית החתימה (להבדיל מהחותמת), ואילו מומחית ההגנה בחנה גם סוגיה זו וקבעה שקיימת סבירות גבוהה שהחתימה לא זויפה ע"י המערער אלא נכתבה ע"י עובד האגודה. אין כל בסיס למסקנת ביהמ"ש קמא כי המערער הוא שחתם את החתימה הזאת על התוכנית.
  1. ביהמ"ש קמא קבע כי ייתכן שהיו יותר משלש חותמות בשימוש האגודה, קביעה אשר מחזקת את טענת המערער לפיה החותמת שבמחלוקת שימשה את האגודה.
  1. אין כל בסיס ראייתי לקביעת ביהמ"ש כי בשימוש האגודה היו רק 4 או 5 חותמות.
  1. ביהמ"ש קמא טעה בקביעתו כי החותמת והחתימה מזויפות, בלא שהיתה כל ראיה לכך.
  1. המשטרה כלל לא חקרה את מורשי החתימה ואת העובדים באגודה (מנהלת החשבונות, למשל), ולא בדקה אפשרות של טעות אנוש, אלא בדקה רק את שאלת החותמת, ולא את שאלת החתימה.
  1. התוכנית היתה במשרדי האגודה במשך שבועיים.

ביהמ"ש קמא טעה בהתעלמו מהאפשרות הסבירה שמי מחמשת מורשי החתימה באגודה (או מנהלת החשבונות) חתם על התוכנית, בטעות או בסמכות. לא ניתן לשלול אפשרות זו, שכן אף אחד מהם לא נחקר ולא נשאל על כך.

  1. ב"כ המערער מעלה כמה וכמה תרחישים אפשריים, המעוגנים לטענתו בחומר הראיות, שבהתקיים כל אחד מהם יש לזכות את המערער (למשל: טעות אנוש של מנהלת החשבונות, שכאמור, לא נחקרה ולא נשאלה על כך).
  1. לענין העונש, מבקש המערער להסתפק במאסר על תנאי, ולחלופין להורות על שליחתו לתסקיר שירות המבחן.

תגובת המשיבה

  1. הדבר שעורר מלכתחילה את החשד לזיוף הוא העובדה, שהיו על התוכנית רק חותמת אחת וחתימה אחת, שעה שלפי הנוהג באגודה, צריכות להיות 2 חותמות ו- 3 חתימות.
  1. ביהמ"ש קמא האמין, ובצדק, ל"סיפור המסגרת" כפי שסופר ע"י פירסט, ולעדותו לפיה האגודה סירבה לאשר את התוכנית.

ביהמ"ש קמא אמנם לא סמך על גירסתו של פירסט בנקודות שבהן הוא עלול לא לזכור, אך בשאלה מה היה בדיון באגודה, אין סיבה שלא יזכור, שכן, הנושא התעורר –ופירסט גילה את ענין הזיוף – סמוך מאד לזמן אמת (קרי, סמוך מאד לישיבת האגודה, שדנה ודחתה את התוכנית). ביהמ"ש קמא הסתמך על זכרונו של פירסט, ככל שעדותו נוגעת לסיפור המסגרת ולתיאור העקרוני של השתלשלות הפרשה, וזה כולל את הדיון שהיה באגודה ואת ההחלטה לא לאשר את התוכנית.

  1. גירסת המערער לפיה כאשר פירסט החזיר את התוכנית לידיו, הוא (המערער) לא שאל מאומה האם ניתן או לא ניתן אישור, ביודעו כי היה צפוי קושי בענין, בגלל החוב הישן, לא הגיונית.
  1. בית משפט שלערעור אינו אמור להתערב בהכרעתו המנומקת של ביהמ"ש קמא, שהעדיף את מומחית התביעה על פני מומחית ההגנה.
  1. לא יעלה על הדעת כי ראש המועצה, או מי מטעמו או לפי הוראותיו, ביצע את מעשה זיוף החתימה על התוכנית.

דיון והכרעה

  1. הנדבך העיקרי אשר עליו בנויה הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא הוא הקביעה, שהאגודה סירבה לחתום על התוכנית, בשל קיומו של חוב, וכי המערער היה מודע לכך, שכן כך אמר לו פירסט כשהחזיר את התוכנית לידיו.
  1. הקביעה כי האגודה סירבה לחתום על התוכנית, בשל קיומו של חוב, איננה נקיה לחלוטין מספק.

ראשית, בידי המערער מסמך בכתב בחתימת האגודה, נ/5, אשר מוכיח חד משמעית שאין למערער כל חוב כלפי האגודה, נכון למועד הרלוונטי.

            נכון שקיים חוב ישן לאגודה בגין המגרש, אולם החוב איננו חובו של המערער, אלא של בעל היחידה הנוספת שעל המגרש. גם פירסט ידע שהחוב איננו חובו של המערער, ולכן הבטיח למערער כי ידאג לו בענין אישור התוכנית ויעזור לו לסיים את הענין (ראה ת/7).

  1. שנית, לבד מעדותו של פירסט (שלגביו קבע בימ"ש קמא כי לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו), אין כל הוכחה לעצם קיומה של ישיבת הנהלת האגודה, שבה נדונה – ונדחתה – התוכנית שהגיש המערער. אין פרוטוקול של ישיבה כאמור; אין עדות של מי ממשתתפי הישיבה (מלבד פירסט) ואין הודעה של הנהלת האגודה למערער על כך שהתקיימה ישיבה והוחלט לא לאשר את בקשתו.

ביהמ"ש קמא כתב (בעמ' 6) כי פירסט "במהלך מילוי תפקידו בא במגע עם בקשות רבות ומגוונות, ודן באופן שוטף בענייני האגודה וחבריה. מטבע הדברים מתעורר קושי לזכור, בוודאי בחלוף חודשים, את תוכנה של כל שיחה, ואת האופן בו טופלה כל בקשה. קושי זה מתעצם כמובן בהעדר תיעוד קפדני של מהלך הדיון וקבלת ההחלטות בישיבות ההנהלה". הנה כי כן, ביהמ"ש קמא הטיל ספק ביכולתו של פירסט לזכור כיצד טופלה בקשת המערער ומה הוחלט לגבי כל בקשה ובקשה, לרבות בקשתו של המערער. נזכיר כי פירסט הוא המקור היחיד לקביעת המימצא בדבר קיומה של אותה ישיבת הנהלה, ומה שהוחלט בה.

  1. ביהמ"ש קמא דן, כנדבך עיקרי בהכרעת הדין, בשאלה האם המערער היה מודע לכך שהנהלת האגודה סירבה לחתום על התוכנית, או, במלים אחרות, בשאלה מה אמר או לא אמר פירסט למערער כשהחזיר את התוכנית לידיו.

אך שאלה קודמת לכך, וחשובה יותר, היא השאלה האם התוכנית – כאשר הוחזרה ע"י פירסט למערער – היתה חתומה בחותמת וחתימה הנחזות כשל האגודה.

זו למעשה המחלוקת העובדתית העיקרית בתיק זה. המערער העיד באופן חד משמעי. הן בהודעתו במשטרה ת/7 והן בעדותו בביהמ"ש (עמ' 40, ש' 6 – 7), כי כאשר קיבל את התוכנית בחזרה מפירסט, היא היתה חתומה. ברור שאם גירסתו זו נכונה, הרי כל הבנין, שבנה ביהמ"ש קמא, מתמוטט, ודינו של המערער – זיכוי. אך ביהמ"ש קמא לא דן ולא הכריע במחלוקת זו אלא כפועל יוצא מעדותו של פירסט קבע כי האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית (ועל כך ראה דברינו לעיל), ביהמ"ש קמא הניח, כדבר מובן מאליו, שהתוכנית לא היתה חתומה בעת החזרתה למערער אך, כאמור, לא הכריע במחלוקת עובדתית זו, שההכרעה בה היא חיונית וקריטית לתוצאותיו של ערעור זה.

  1. פירסט, לפי עדותו, כלל לא עיין בתוכנית, בטרם החזיר אותה לידי המערער (פרו', עמ' 22, ש' 32 – 33).

טוען אפוא, בצדק, ב"כ המערער בסיכומיו בפני ביהמ"ש קמא (שם, עמ' 63, למטה) כי אם פירסט לא פתח כלל את התוכנית, איך הוא יודע שהיא לא חתומה? התשובה לכך היא, שהוא היה יכול רק להניח כך (בשל ידיעתו את ההחלטה שהאגודה קיבלה, לטענתו), אך הוא לא יכול היה לדעת, בוודאות חד משמעית ומוחלטת, שהתוכנית, בעת החזרתה למערער, לא  היתה חתומה.

  1. אין בהכרח סתירה בין מצב לפיו האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית (בהנחה שהאגודה אכן החליטה כך), לבין האפשרות שהתוכנית הוחזרה למערער כשהיא חתומה.

התוכנית שהתה במשרדי האגודה כשבועיים ימים ולא מן הנמנע שבמהלך השבועיים הללו, מי ממורשי החתימה באגודה, או מנהלת החשבונות, שהיא עובדת שכירה באגודה, חתם על התוכנית בטעות. פירסט לא פנה ולא בירר שאלה זו עם אף לא אחד מהם. עת/1, ד"ר אבי כהן, אשר הגיש את התלונה במשטרה, בהסתמכו על מכתבו של פירסט, התבסס על כך שפירסט, כדבר מובן מאליו, בדק ענין זה עם מורשי החתימה באגודה, שכן לדבריו "סביר מאד, אפילו מתחייב, שהוא יבדוק עם חברי האגודה מי חתם ומי לא" (פרו', עמ' 17, ש' 14 – 15). אך מתברר שפירסט כלל לא בדק זאת.

ביהמ"ש קמא מציין בעמ' 20 כי פירסט מכיר היטב את אופן חתימתם של מורשי החתימה, והוא הבהיר כי אינו מזהה את החתימה על ת/1 כמשתייכת לאחד מחברי ההנהלה. אך עיון בדבריו של פירסט בעדותו בביהמ"ש קמא וכן בעימות בינו למערער (ת/11) מלמד כי פירסט לא אמר מעולם שהוא מכיר היטב את חתימותיהם של מורשי החתימה. וגם אם נניח, שהוא אכן מכיר היטב את חתימותיהם (הגם, שכאמור, אין כל עדות או ראיה אחרת על כך), לא ניתן על יסוד "עדות מומחה" כזאת להרשיע את המערער בזיוף החתימות.

נציין כי גם המשטרה לא חקרה את מורשי החתימה באגודה, או מי מהם, או את מנהלת החשבונות, העובדת באגודה.

לאור האמור לעיל, לא ניתן לשלול את טענת המערער כי במהלך השבועיים שהתוכנית היתה במשרדי האגודה, חתם עליה, בטעות, מי ממורשי החתימה, או מנהלת החשבונות של האגודה שכן, כפי שכבר צוין לעיל, פירסט אינו יכול לשלול מידיעתו האישית את האפשרות שהתוכנית, בעת החזרתה למערער, היתה חתומה.

  1. בשאלה המרכזית האם ומה אמר – או לא אמר – פירסט למערער בעת שהחזיר את התוכנית לידיו, קבע ביהמ"ש קמא (בעמ' 19) כי "לא אוכל לקבוע על יסוד ממצאי מהימנות גרידא איזו גירסה לגבי תוכן הפגישה עדיפה – זו של הנאשם או זו של פירסט". בהמשך לדבריו אלה, קבע ביהמ"ש קמא כי "שיקולים הנוגעים לניסיון החיים ולשכל הישר מחייבים העדפת גירסתו של פירסט", והביא לכך שני נימוקים.

אנו סבורים כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שכן הן בשאלה האם התוכנית היתה חתומה או לא כשהוחזרה למערער, והן בשאלה מה אמר או לא אמר פירסט למערער, כשהחזיר לו את התוכנית, חייב היה בית המשפט קמא להכריע עפ"י מידת ההוכחה הנוהגת בפלילים, היינו, "למעלה מספק סביר", כלומר – מידה גבוהה של הסתברות, הגובלת בוודאות, ולא עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות", היינו, שגירסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגירסה שכנגד.

בע"פ 5424/91 פלוני נ' מ"י פ"ד מ"ו (4) 497, שם הורשע המערער (בין היתר) בעבירה של תקיפה מינית. הוא הודה בביצוע המעשים, אך טען שהכל היה בהסכמת המתלוננת, ולא הובאה ראיה כלשהי לחיזוק גירסת המתלוננת, כי לא הסכימה. מדובר היה אפוא ב"עדות כנגד עדות" בלבד וביהמ"ש העליון אמר בענין זה (בעמ' 499), כי

"מן הראוי גם להדגיש, כי אף בית המשפט המחוזי אינו קובע בפסק דינו בוודאות ובבירור, שגירסת הנאשם בשקר יסודה, ומסתפק בקביעה: …"העדפתי גירסת המתלוננת על פני גירסתו של הנאשם".

קביעה זו, שדייה לבסס עליה הכרעה במשפט אזרחי, אינה מספיקה לביסוס הרשעה בפלילים".

במקרה דנן, ביהמ"ש קמא קבע כי דווקא פירסט הוא העד אשר "לא ניתן לאמץ ללא תנאי כל פרט ופרט בעדותו". ואילו ביחס למערער אין בהכרעת הדין כל קביעה כי גירסתו בשקר יסודה או שהיא אינה מהימנה או אינה סבירה. ביהמ"ש קמא אף קבע מפורשות כי, על יסוד ממצאי מהימנות, לא ניתן לקבוע גירסת מי מהם עדיפה. ואז הוא החליט, למעשה על יסוד מאזן ההסתברויות, "להעדיף" את גירסתו של פירסט, קביעה שלא מספיקה לביסוס הרשעה בפלילים.

לא ברור גם מדוע יש להעדיף את גירסתו של פירסט, שעה, שכאמור, דווקא לגביו נקבעו קביעות מסוימות של ספק מהימנות, ואין כל קביעה כזאת לגבי המערער.

המערער העיד בעקביות, בבטחון, ובאופן חד משמעי, כי כשקיבל התוכנית בחזרה מפירסט, היא היתה חתומה. ביהמ"ש קמא לא קבע, ולו ברמז, כי גירסתו אינה מהימנה, או כי הוא דוחה את גירסתו, ומשכך יש מקום לזכותו, ולו מחמת הספק. ביהמ"ש קמא קבע (בעמ' 9) כי "פירסט התקשה לזכור את פרטי הסיטואציה בה החזיר את התוכנית לידי הנאשם". אם פירסט התקשה לזכור, אין כל נימוק להעדיף את גירסתו ביחס לתוכן דבריו למערער באותה הזדמנות, על פני גירסת המערער, שלגביו לא נקבע כי "התקשה לזכור".

  1. שני נימוקים נתן ביהמ"ש קמא להעדפתה של גירסת פירסט על פני גירסת המערער בשאלה האם ומה נאמר ע"י פירסט למערער, כאשר החזיר את התוכנית לידיו.

האחד – שהנהלת האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית, ולכן אין כל הגיון שפירסט, בזמן החזרת התוכנית למערער, לא יאמר לו שהתוכנית לא אושרה. נימוק זה לא בהכרח עומד, שכן, כפי שהראינו לעיל, הקביעה כי האגודה החליטה לא לאשר את התוכנית איננה נקיה מספק.

            השני– שהמערער ידע על אפשרות סבירה שהתוכנית לא תאושר, בגלל החוב, ולכן  לא הגיוני שהוא, כשקיבל התוכנית בחזרה לידיו, לא שאל את פירסט מה הוחלט. גם נימוק זה לא בהכרח עומד, שכן, המערער, מבחינתו, ידע שאין לו כל חוב לאגודה (ראה נ/5 וראה פרו', עמ' 45 ש' 14, ש' 24). יתר על כן, פירסט, שגם הוא ידע שהחוב איננו חובו של המערער, אמר למערער שלא ידאג ושהוא יעזור לו לסיים את הענין (ראה ת/7 ש' 9 – 10), "הוא יעזור לי להסדיר את זה כמה שיותר מהר, וברגע שתתכנס הישיבה, נוכל לקבל את התוכניות בחזרה" (פרו' עמ' 38, ש' 26 – 27).

            הנה כי כן, המערער לא ציפה שהתוכנית לא תאושר. להיפך, מפאת ידיעתו שאין לו חוב, ונוכח הדברים שאמר לו פירסט, הוא ציפה שהתוכנית תאושר (פרו' עמ' 45 ש' 14) ולכן, כשפירסט החזיר לו את התוכנית, לא מצא לנכון לשאול דבר.

  1. מעבר לכל האמור לעיל, יש לציין גם את העובדה שפירסט, במכתבו לועדה המקומית (ת/3), לא טען שמדובר בזיוף ואף לא טען כי החותמת על התוכנית ת/1 איננה חותמת של האגודה, או כי החתימה היחידה הקיימת, היא מזויפת. מכתבו זה נכתב לאחר שהוא נקרא למשרדי הועדה המקומית ועיין שם בתוכנית ת/1, בחותמת ובחתימה המתנוססות עליה. והנה, הוא כתב במכתבו כי על התוכנית יש חותמת של האגודה וכי לא ידוע לו איך הגיעה חותמת זו לתוכנית, ולא כתב כי חותמת זו איננה חותמת שהאגודה עושה בה שימוש. בנוסף הוא כתב כי חסרות חתימות של חברי ההנהלה וכן חותמת נוספת, אך לא כתב כי החתימה היחידה הקיימת איננה חתימה של מי מחברי ההנהלה.

גם בעדותו אישר פירסט כי הוא לא טען, ואינו טוען, לזיוף (פרו', עמ' 23, ש' 16 – 19, עמ' 25, ש' 16 – 18). אף ביהמ"ש קמא מציין (בעמ' 6 למטה) כי "בזמן אמת לא היה פירסט משוכנע כלל ועיקר כי מדובר בזיוף, כלומר, לא שלל במפורש את האפשרות כי החותמת והחתימה הן אותנטיות, גם אם נחתמו בטעות או שלא לפי הנוהל המקובל.

פירסט גם לא הגיש תלונה למשטרה והוא אף התרעם על כך שד"ר כהן הגיש תלונה למשטרה, בציינו כי הוא אינו יודע כיצד הגיע המתלונן למסקנה כי החותמת מזויפת (ראה נ/2).

גם מגיש התלונה, ד"ר כהן, לא ידע לזהות כי מדובר בזיוף (פרו' עמ' 16 ש' 18) אלא הוא מסתמך, לפי עדותו, רק על מכתבו של פירסט, בהיותו משוכנע שפירסט בדק ובירר את סוגיית החתימה עם מורשי החתימה באגודה, דבר שלא נעשה.

  1. נושא החתימה על התוכנית (להבדיל מהחותמת), לא נחקר ע"י המשטרה, וגם המומחית מטעם התביעה לא בדקה נושא זה כלל ועיקר (פרו' עמ' 31 ש' 24).

לעומת זאת, המומחית מטעם ההגנה בדקה גם נושא זה וחיוותה דעתה שקיימת סבירות גבוהה שחתימה זו לא זוייפה ע"י המערער אלא נכתבה ע"י מי ממורשי החתימה, או מי מהעובדים באגודה.

ביהמ"ש קמא (בעמ' 15) דחה את מסקנת המומחית אך ספק בעינינו – נוכח העובדה שחוות דעתה בנקודה זו  לא נסתרה בכל דרך – אם היתה לכך הצדקה.

נימוקו הראשון של ביהמ"ש קמא הוא שקיים שוני צורני ממשי במספר הקמרים. אך המומחית ציינה בחוות דעתה שקיימת התאמה ברוב תכונות הכתב, כולל תכונות בלתי מודעות ובסה"כ 7 תכונות, (ראה בסעיף ג.3. לחוות דעתה), כנגד סימן אחד של שוני צורני.

נימוקו השני של ביהמ"ש קמא הוא שמדובר בשירבוט שכל אדם מסוגל היה לייצרו, אך המומחית קבעה בחוות דעתה כי בבדיקת הכתבה שעשתה עם המערער, הוא לא היה מסוגל לזייף את החתימות שעמדו בפניו.

נימוקו השלישי של ביהמ"ש הוא שהמערער יכול היה לבצע את הזיוף באמצעות מי מטעמו, קביעה שאין לה בסיס בחומר הראיות.

  1. ביהמ"ש קמא לא קיבל את טענת המערער, הנתמכת בחוו"ד של המומחית מטעמו, כי אפשר שמי ממורשי החתימה הוא שחתם על התוכנית, וציין (בעמ' 20 למטה) כי המערער יכול היה לזמן את מורשי החתימה לעדות, על מנת לבחון איתם את האפשרות שמי מהם חתם, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.

נעיר בענין זה כי לא על המערער מוטל הנטל להוכיח את חפותו ומשהעלה המערער אפשרות, שאיננה דמיונית, כי מי ממורשי החתימה הוא שחתם, מוטל היה על המאשימה לזמנם לביהמ"ש ולברר ענין זה לאשורו, אך הם אפילו לא נחקרו ע"י המשטרה.

  1. נציין גם כי אין בסיס ראייתי לקביעת ביהמ"ש קמא (בעמ' 21) לפיה המערער העתיק את החתימה של מנהלת החשבונות שהיתה על הקבלות שהיו ברשותו.
  1. ביהמ"ש קמא סבר כי המאשימה עברה את המבחן התלת-שלבי הנדרש לשם יצירת "הנחה מפלילה" מן הראיות הנסיבתיות לחובתו של המערער (ראה ע"פ 9038/08 נאשף נ' מ"י, בפיסקה 13). על כן הוא נדרש לשאלה האם המערער הרים את הנטל להציע תרחיש חלופי, שיש בו כדי לעורר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה, והשיב לשאלה זו בשלילה.

אנו סבורים כי המאשימה לא צלחה את המבחן התלת-שלבי, ולמעשה לא צלחה אף את השלב הראשון שבו כל ראיה נבחנת כשלעצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי" (ראה פס"ד נאשף הנ"ל), ולמותר לציין ש"כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר" (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מ"י, פ"ד נ' (2) 624, בעמ' 637).

במקרה שלפנינו, לא ניתן לקבוע, מעל לספק סביר, ממצא עובדתי כי התוכנית, שעה שהוחזרה למערער, היתה לא חתומה. בהעדר ממצא עובדתי כזה, אין בכוחן של הראיות הנסיבתיות שהוצגו, כדי ליצור "הנחה מפלילה" לחובתו של המערער[1], ועל כן לא עבר הנטל למערער להציע תרחיש חלופי. המערער העיד כי קיבל את התוכנית מידי פירסט, כשהיא חתומה. אם אכן הוא קיבל לידיו את התוכנית כשהיא חתומה, וביהמ"ש קמא לא קבע ולו ברמז כי אינו מאמין לו בנקודה זו, ובהינתן העובדה שהתוכנית לא נחתמה בנוכחותו, ואין לו  מושג מי חתם עליה, אין כל הגיון להטיל עליו את הנטל לתרץ כיצד קרה הדבר.

  1. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור על הכרעת הדין ומזכים את המערער, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו לו.

5129371ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, במעמד ב"כ המשיבה. 

54678313        
אברהם טל, סג"נאב"ד   זהבה בוסתן, שופטת   צבי דותן, שופט 

אברהם טל 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

[1]שהרי אם התוכנית, כשקיבל אותה מידי פירסט, הייתה כבר חתומה (משמע: לא המערער חתם/זייף חתימה עליה) וממילא ברור שלא ניתן להרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מדינת ישראל

נ ג ד

********************

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

[21.08.2009]

כב' הסגן חנן אפרתי נשיא

בשם החשוד – עו"ד כפיר דניאל

החלטה

בפני משיב בעל עבר פלילי לא מבוטל שנעצר לאחר חקירה סמויה. העבירות הנחקרות הן החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

בחזקת המשיב נתפסו חומרים החשודים כסם מסוכן, הירואין במשקל 19.5 גרם ברוטו וחומר החשוד כקוקאין במשקל 3.4 גרם ברוטו וסכום כסף גדול.

המשיב לוקה בגופו. פעולות החקירה שנותרו לביצוע לא מחייבות את המשך מעצרו.

המשיב ישוחרר בערובה לאחר מילוי כל התנאים הבאים:

חתימה על ערבות עצמית וצד ג' בסך של 7,500 ₪ כל אחת. ערב צד ג' מר *******. טלפון *******.

הפקדה כספית בסך של 5,000 ₪.

המשיב ישהה במעצר בית מלא בביתו ב*******, למשך שלושה ימים.

יאופשרו לחשוד 6 שיחות טלפון להסדרת הערבויות.

בהעדר ערבויות יובא החשוד ביום 23/8/09, שעה 09:00.

ניתנה והודעה היום א' אלול תשס"ט, 21/08/2009 במעמד הנוכחים.

בית המשפט העליון בירושלים

בש"פ 12/98

בפני: כבוד השופט א' מצא

המבקשת: מדינת ישראל

נגד

המשיבים: ***********************************

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.1.98 בב"ש 2093/97 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ

512298831

תאריך הישיבה:    ד' בטבת התשנ"ח (2.1.98)

בשם המבקשת: עו"ד אורי כרמל

בשם המשיבים: עו"ד דניאל כפיר

החלטה

93536876524

ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים לעיון חוזר בצו למעצרם עד לתום ההליכים במשפטם והורה לשחררם בערובה ובתנאים מגבילים. לבקשת המדינה עוכב שחרורם של המשיבים עד להכרעה בערר.

המעשה בקצרה: בראשית ספטמבר 1997 פנתה צעירה, בת למשפחת עולים מתושבי מגדל העמק, למשטרת חולון וביקשה להתלונן על מעשי אינוס רבים שנעשו בה במגדל העמק כשנתיים קודם לכן. המתלוננת הסבירה, שכל עוד גרה במגדל העמק היתה נתונה לאיומים וחששה שאם תתלונן עלולים היא, או מי מבני משפחתה, להיפגע. לאחרונה, משהעתיקה את מגוריה למרכז הארץ ובהשפעת חבר שהכירה, התגברה על חששותיה ובאה להתלונן. בעקבות חקירת תלונתה הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ביום 26.9.97) כתב-אישום נגד  ארבעה צעירים תושבי מגדל העמק: *******, ******* ושני המשיבים. באישום המערב גם את המשיבים נטען, כי במועד בלתי-ידוע באוקטובר 1995, לאחר שהמתלוננת הובאה על-ידי איסיי טבולוב, בהשפעת איומים, לדירתו של *******, בעלו אותה ארבעת הנאשמים, בזה אחר זה, ועשו בה (או ניסו לעשות בה) מעשי סדום, תוך שהם מונעים ממנה לצאת מן הדירה ומכניעים בכוח את התנגדותה למעשיהם. באישומים נוספים, נגד הנאשם איסיי טבולוב לבדו, נטען, כי בהזדמנויות רבות אחרות , לפני ואחרי האירוע בו נאנסה על-ידי הארבעה, בעל נאשם זה את המתלוננת שלא בהסכמתה. כן יוחס לו, כי הדיח את המתלוננת בחקירה, בכך שאיים לפגוע בה ובבני משפחתה אם תתלונן במשטרה על מעשיו ומעשי הנאשמים האחרים, וכי במקרה אחד סחט ממנה סך 300 ש"ח תמורת הסכמתו שלא להטרידה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של ארבעת הנאשמים עד לתום בירור משפטם. למעצרם של שני הנאשמים האחרים, הכלואים גם בשל עילות נוספות, התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטות נפרדות. אשר למשיבים סבר בית המשפט, כי אף ש"למתלוננת הסבר סביר בדבר כבישת תלונתה" הרי ש"לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע, ניתן להסתפק בכך שהמשיבים ייעצרו עד לתום עדותה של

המתלוננת ולאחר מכן ניתן יהיה לשקול שינוי בתנאי מעצרם". משסיימה המתלוננת את עדותה קיבל בית המשפט, כאמור, את בקשת המשיבים והורה לשחררם בערובה. בהחלטה נקבע, כי מעת השחרור ממעצר על כל אחד משניהם להימצא, במשך כל שעות היממה, בבית משפחתו במגדל העמק, ואסור לו לצאת מן הבית שלא על-פי החלטת בית המשפט.

בערר המדינה נטען, כי החלופה שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי אין כדי להשיג את מטרות המעצר. במשך כשנתיים נמנעה המתלוננת מלהתלונן על מעללי ארבעת הנאשמים, מחמת כניעה לאיומיהם לפגוע בה ובבני משפחתה. גם משהעידה במשפטם (ואף שגם עדות אחותה כבר נשמעה), לא הוסר החשש שאם ישוחררו המשיבים ממעצרם עלולים הם לממש את איומיהם. המיגבלה שהוטלה על כל אחד מהמשיבים כתנאי לשחרורו – "מעצר בית" בבית משפחתו – אינה משככת חשש זה. בתי משפחותיהם של המשיבים סמוכים לבית משפחתה של המתלוננת; ולפחות לגבי המשיב 2 הוברר, כי במשך שעות אחדות בכל יום יימצא בבית לבד, ללא השגחת אדם נוסף. די איפוא שלמשיבים תזדמן שעת-כושר קצרה, בה יוכלו לחצות את הרחוב לעבר בית משפחתה של המתלוננת, כדי שיעלה בידם לממש את איומיהם. לכך, טוענת המדינה, לא נתן בית המשפט המחוזי את דעתו; ומטעם זה עותרת היא בעררה, לביטול החלטתו ולהחזרתו על כנו של הצו למעצרם של המשיבים עד לתום בירור המשפט.

כשלעצמי סברתי, כי הצידוק להמשך מעצרם של המשיבים עשוי להימצא בחזקת המסוכנות שמקימה נגדם חומרת המעשים שבעטיים הובאו לדין. אך בתשובה לשאלתי הבהיר בא-כוח המדינה, כי בהעדר ראיה למעורבותם של המשיבים במעשים נוספים במהלך השנתיים בהן כבשה המתלוננת את תלונתה, אין המדינה רואה יסוד סביר לחשש ששחרורם עלול לסכן את ביטחון הציבור בכללו, ואת העילה למעצרם מבקשת היא לתלות, אך ורק, בחשש לפגיעה במתלוננת או בבני משפחתה. לטענה זו השיב הסניגור בשתיים: האחת, כי לאחר שהמתלוננת עצמה העתיקה את מגוריה למרכז הארץ, שוב אין משמעות רבה לקירבת בתי המשיבים לבית משפחתה במגדל העמק; והשניה, כי בכל עדויותיה, בחקירת המשטרה וכן במשפט, ייחסה המתלוננת את הדחתה באיומים לנאשם איסיי טבולוב לבדו, ולא טענה כי גם המשיבים, או מי מהם, איימו לפגוע בה או בבני משפחתה אם תתלונן עליהם.

קראתי את אמרות המתלוננת בחקירת המשטרה, וכן את עדותה במשפט. באחת מאמרותיה בחקירה מסרה, כי לאחר ובמהלך האירוע בו נאנסה על-ידי הארבעה, איימו כל המעורבים לפגוע בה ובבני משפחתה, אם תספר למישהו או למשטרה על מה שאירע.

אך זולת אמירה יחידה וכללית זו, לא מצאתי באמרותיה של המתלוננת, ואף לא בעדותה במשפט, כל התייחסות למעורבותם של המשיבים באיומים עליה. ההתרשמות העולה מגירסתה, בחקירה ובמשפט, היא, כי היו אלה רק איומיו של הנאשם איסיי טבולוב אשר הפחידוה והרתיעוה מפני הגשת תלונה. נראה שזאת היתה גם הערכת התביעה. הא ראיה, כי רק לטבולוב – אך לא למי מהמשיבים – יוחסו בכתב האישום עבירות של איומים והדחה בחקירה.

בנסיבות שתוארו – ומבלי לנקוט עמדה בשאלה כיצד נוטה הייתי להחליט אלמלא הגבילה המדינה את עררה לחשש הפגיעה במתלוננת או בבני משפחתה – נחה דעתי, כי אין עילה מספקת להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

ניתנה היום, ד' בטבת תשנ"ח (4.1.98).

512200583

מדינת ישראל

נ ג ד

  1. *******
  2. *******

נוכחים: בשם המבקשת: רס"ר מוטי בן-הרוש

בשם החשודים – עו"ד דניאל כפיר ועו"ד שמחוני

החשודים – ע"י הליווי

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

[09.07.2010]

בפני לימור בן-שמן כב' השופטת

החלטה 

בנסיבות העניין ועל אף התנגדות החשודים, הנני מוצאת לנכון למנות סנגורים מטעם ס"צ.

החלטה

לאחר שעיינתי בבקשה ולנוכח קיומו של חשד סביר העולה בין השאר מתוך התנהלות החשודים, גם באולם עצמו, לנוכח קיומה של מסוכנות וחשש להמלטות מהדין קיימת עילת מעצר עם זאת יש מקום לשחררם בתנאים מגבילים:

  1. החשודים ימסרו פרטי זיהוי המאפשרים את זיהויים הוודאי.
  2. החשודים יחתמו על ערבות עצמית כ"א בסך 2,500 ₪.
  3. תנתן ערבות צד ג' ע"ס כולל של 5,000 ₪, היינו 2,500 ₪ בגין כל חשוד של מר קאסמאן יעקב ת.ז. 204084123.
  4. כ"א מהחשודים יפקיד סכום של 750 ₪ במזומן.

בהעדר ערבויות ישארו במעצר ויובאו בפני שופט תורן ביום 11.7.10 עד שעה 11.00.

ניתנה והודעה היום כ"ז תמוז תש"ע, 09/07/2010 במעמד הנוכחים.

מדינת ישראל

נ ג ד

**********************

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

[27.07.2009]

כב' השופט ציון קפאח

בשם החשוד – עו"ד דניאל כפיר

החלטה

אני מורה על שחרור החשוד בתנאים כדלקמן:

א.    התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 2,000 ₪ כל אחת. אני מאשר את מר אייל צפדיה כערב צד ג'.

ב.    הפקדה במזומן בסך 1,500 ₪.

ניתנת אורכה להפקדה במזומן עד יום 04.08.09.

ג.     החשוד ישהה במעצר בית מלא ומוחלט עד יום 29.07.09, שעה 12:00 ברחוב *******, תל-אביב. טלפון נייד: *******.

בהעדר ערבויות יובא החשוד בפני שופט תורן ביום 28.07.09 שעה 11:00

יש לאפשר לחשוד 4 שיחות טלפון על חשבון המדינה להסדרת הערבויות.

ניתנה והודעה היום ו' אב תשס"ט, 27/07/2009 במעמד הנוכחים.

מדינת ישראל

נ ג ד

**********

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

[27.09.2009]

בפני יעל הניג כב' השופטת

בשם החשוד – עו"ד דניאל כפיר

החלטה

אני משחררת את החשוד בתנאים הבאים:

1)    מעצר בית מלא עד ליום 01.10.09, שעה 1000, ברח' *******, רמתֿֿ השרון, אצל אמו של החשוד, אשר פרטיה לעיל.

2)    התחייבות עצמית וערבות צד ג, כולל תנאי פיקוח של האם, על סך 5,000 ₪ כל אחת.

3)    הפקדת מזומן בסך 1,000 ₪.

4)    נאסר על החשוד ליצור קשר, ישיר או עקיף, עם המתלוננת למשך 30 יום, וכן להתקרב אליה מרחק הנמוך מ-1,000 מ', למשך תקופה זו.

הערבויות מבטיחות את מלוא תנאי השחרור.

בהעדר ערבויות ייעצר החשוד ויובא לפני שופט תורן ביום 29.09.09, שעה 0900.

ניתנה והודעה היום ט' תשרי תש"ע, 27/09/2009 במעמד הנוכחים.

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
מ"ת 12866-02-10 מדינת ישראל נ' (עציר)    08 פברואר 2010
בפני כב' השופט עידו דרויאן    
המבקשת                         מדינת ישראל
נגד
המשיבים                         ************ (עציר)

<#2#>

נוכחים:

ב"כ המבקשת עו"ד דקלה נעים

ב"כ המשיב עו"ד דניאל כפיר

מתורגמנית ביהמ"ש לשפה הערבית

החלטה

לאור נתוני הבקשה שלפני, עילת המעצר היחידה הקיימת נגד המשיב הינה הימלטות מהדין.

לפיכך, יוכל המשיב להשתחרר אם יעמוד בתנאי השחרור כדלקמן:

  1. המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך 8,000 ₪.
  2. ערבות צד ג' של ערב ישראלי, על סך 8,000 ₪, כאשר כתובתו תשמש גם ככתובת להמצאת הזמנות לדין, למשיב והוא מתחייב לדאוג להעברת ההזמנות לידיו של המשיב. כערבה צד ג' מאושרת גב' ******* ת.ז. *******, טלפון *******.
  3. הפקדת מזומן בסך 5,000 ₪.
  4. אם יצליח המשיב לעמוד בתנאי השחרור – יובל על ידי משטרת ישראל למחסום ויועבר לשטחי הרשות.

בהיעדר ערבויות ולצורך המשך הדיון יישאר המשיב במעצר עד החלטה אחרת ויובא בפני שופט בתאריך 15.2.10 שעה 09:30.

יש לאפשר למשיב 3 שיחות טלפון על חשבון המדינה.

המזכירות תזמן מתורגמן לערבית לדיון הבא.

54678313 ניתנה והודעה היום כ"ד שבט תש"ע, 08/02/2010 במעמד הנוכחים. 

בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע פ  008130/07
 
בפני: כב' השופט צלקובניק יורם תאריך: 10/06/2008
בעניין: מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד שרה טל המאשימה
נ  ג  ד
***************
ע"י ב"כ עו"ד עו"ד כפיר דניאל הנאשם

גזר דין

  1. הנאשם, המתגורר בחברון ובישראל, ובעל אזרחות ישראלית, הורשע על-פי הודאתו בשלושה אישומים שעניינם סיוע לגניבת רכב, וסיוע למסחר ברכב גנוב.
  1. מעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, עולות עובדות אלה:

א.ביום 16.1.06, פנה אחד, ******* *******, תושב חברון, לנאשם וכן לאנשים נוספים, ביניהם ******* (המכונה "*******") ו*******, תושב ישראל, וביקש לגנוב עבורו כלי רכב (להלן: "המעורבים האחרים").

בליל 17.1.06, יצאו הנאשם והמעורבים האחרים מאיזור מחסום תרקומיה ונסעו למושב ערוגות; הנאשם וקשאני המתינו בתחנת דלק סמוכה, בעת שאחרים גנבו רכב מסוג דייהו (מ.ר 7961507) השייך לאלון דדון, שחנה אותה עת במושב ערוגות, ולאחר מעשה הסיעו את הרכב לאזור חברון. הנאשם וקשאני נסעו לפניהם תוך שמירת קשר טלפוני, לצורך הרתעה מפני מחסומי משטרה. עם הגיעם לאיזור חברון הועבר הרכב ל******* ששילם עבורו 1,200 ₪, והנאשם וקאשני נסעו משם לאשקלון. רכב הדייהו לא היה מבוטח והמתלונן לא פוצה בגין אובדנו.

ב.בתאריך 13.2.06, בעקבות פניה דומה נוספת של **************, הגיעו המעורבים האחרים לרחובות כדי לתור אחר כלי רכב לצורך גניבתו. הנאשם נסע אותה עת ברכבו סמוך   למקום. המעורבים האחרים גנבו משאית מסוג דאף (מס' רישוי 3218500) השייכת ליוסף בודג, שחנתה ליד בית העלמין ברחובות. "ביס" הסיע את המשאית לחברון; ******* ו******* נסעו ברכב אחר לפני המשאית, והנאשם נסע לפניהם ברכבו, תוך שמירת קשר טלפוני עם קשאני, כדי להתריע על הימצאותם של  מחסומי משטרה. במהלך נסיעה זו נגרמה תאונה, ורכבו של הנאשם נפגע. המשאית הועברה באיזור חברון לידי *******, ששילם עבורה 41,000 ₪.

ג.  בתאריך 16.2.06, ביקש ******* מבני החבורה, ביניהם הנאשם, לגנוב עבורו כלי רכב בישראל ובכללם משאית. הנאשם נסע ברכב מסוג רנו, בעוד שהמעורבים האחרים נסעו ברכב בו נמצא קשאני. הנאשם השאיר את רכבו סמוך לצומת מסמיה, ונסע ברכבו של קשאני. עם הגיעם למושב חפץ חיים גנבו קשאני ומעורבים אחרים משאית מסוג דאף (מס' רישוי 5345700) השייכת לאליהו אל-נתן שחנתה במושב, לאחר שניתקו את המשאית מעגלה נתמכת, שהייתה רתומה לה. המשאית הועברה לחברון – כשהנאשם נוסע עם קשאני ברכבו לפני המשאית כדי להתריע מפני מחסומי משטרה – ונמסרה לידיו של ******* ששילם עבורה 24,000 ₪ שחולקו בין הנאשם והאחרים. המשאית פורקה לחלקיה שהוכנסו למחסן המוחזק על ידי *******.

המשאית לא היתה מבוטחת, ובעליה לא פוצה בגין אובדנה.

  1. ******* ו******* נידונו בנפרד בבית משפט זה, בפני מותב אחר (פ 8030/07; פ 8362/06), והורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, שכלל גם עונשים מוסכמים. על ******* הוטלו 41 חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונש מאסר על תנאי, קנס של 1000 ₪, ופיצוי בסך של 9000 ₪, למתלונן *******.

על מוחמד איברהים הוטלו 32 חודשי מאסר ממשי, מאסר מותנה, וכן הפעלה חופפת של עונש מאסר מותנה, בנוסף לקנס של 1000 ₪. הוטלו עליו פיצויים לאל נתן בסך של 4000 ₪, ולדדון אליהו בסך של 4000 ₪.

  1. על פי תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם, מיום 11.5.2008, עולה, כי הנאשם, רווק, יליד 1974, מתגורר כיום בבית דודתו בבית חנינה, בירושלים, בתנאי מעצר בית לילי. מגיליון המרשם הפלילי עולה, כי לחובת הנאשם הרשעה משנת 2002, בגין עבירת של ניסיון לתקיפת שוטר, איומים והתנהגות פרועה, שבוצעה בשנת 2000.

משפחת הנאשם מתגוררת בחברון. האב חסר תעסוקה כיום בשל הגבלות כניסה לישראל, והאם תושבת ישראל, במקור, ועובדת בישראל. לנאשם ושניים מהאחים תעודות זיהוי ישראליות, ושני אחים נוספים, אינם זכאים לתעודות זיהוי אלה. הנאשם גר בחברון עד גיל 18, ומאז הוא מתגורר חליפות במקומות שונים בישראל.

הנאשם נוטל אחריות על מעשיו, והבהיר כי המניע למעשים נעוץ במצוקה כלכלית של משפחתו. הנאשם היה עצור במשך כחודש ומחצה, שהה בתנאי מעצר בית מלאים במשך כמחצית השנה, עד שאלה הוקלו כאמור. כיום עובד במפעל לייצור נעליים, ותפקודו תקין לגמרי.

שירות המבחן מתרשם כי יש לאפשר לנאשם לפנות למסלול שיקומי. המלצת שירות המבחן הינה להטלת מאסר בדרך של עבודות שירות.

  1. ב"כ המאשימה סבורה כי נוכח ריבוי המעשים וחומרתם, אין מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן, ויש להטיל על הנאשם מאסר משמעותי לריצוי ממשי, וכן עונשי קנס ופיצוי למתלוננים, זאת תוך בחינת עונשו של הנאשם ביחס לעונשים שהוטלו על המעורבים האחרים בפרשה.
  1. ב"כ הנאשם טען כי יש ליתן משקל של ממש להודאה, הבעת החרטה שהביע הנאשם גם בדברו האחרון, והחיסכון הניכר בזמן שיפוטי. צויין גם כי הנאשם משמש כעד מטעם התביעה בעניינו של אחד המעורבים בפרשה. עוד נטען כי הנאשם היה היחיד שהורשע בעבירות סיוע, והתמורה הכספית שקיבל התמצתה ב- 5000 ₪ בלבד. הנאשם לא חזר לסורו, ובמהלך התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות לא הפר את התנאים המגבילים שהוטלו עליו, ותפקד בצורה נורמטיבית. בנסיבות אלה מבקש ב"כ הנאשם לאמץ את עמדת שירות המבחן, ולהטיל מאסר בדרך של עבודות שירות.
  1. חומרת מעשיו של הנאשם אינה נתונה במחלוקת. הנאשם נטל חלק פעיל בסדרת מעשי עבירה מתוכננים ומרובי משתתפים, במסגרת כנופיית גנבי רכוש שהתמחתה בגניבה ובהעברה של כלי רכב גנובים, לתחומי הרשות הפלשתינית, עבור בצע כסף. עבריינות רכוש מעין זו, בה נוטלים חלק תושבי הרשות, במקרה זה תוך שיתוף פעולה עם תושבי ישראל, נפוצה למדי, ויש לענוש עליה בחומרה. הנזק אינו רק כלכלי –במקרה זה לא היו שניים מבעלי הרכב מבוטחים כלל –אלא נלווית לו גם פגיעה ביטחונית בעצם הברחת הרכוש, במעבר בין הרשות לישראל, ללא פיקוח ובקרה, ונראה גם שהנאשם ניצל לרעה את היותו תושב השטחים וישראל, לצורך ביצוע העבירות. בנסיבות אלה יש ליתן משקל מרתיע, הן בדרך של הטלת מאסר ממשי, והן בדרך של הטלת קנס ופיצויים, שיש בהם כדי להמחיש למבצעי העבירה כי לא יינקו גם בהיבט הכלכלי.
  1. עם זאת מקבל אני את עמדת ההגנה, כי יש ליתן משקל ממשי לכך שהנאשם הורשע בעבירות סיוע, וחלקו היה משני בלבד לעבריינים העיקריים, ובראשם, אותו *******, שהזמין את מעשי הגניבה, השתתף בביצוע חלק מהמעשים, ורכש את כלי הרכב הגנובים משותפיו. בנוסף יש להתחשב במידת העונש שהוטלה על ******* ומוחמד אברהים. עוד אתחשב בכך שהנאשם הודה במעשיו, הביע חרטה, ועברו אינו מכביד. ניתן להתרשם נוכח ממצאי תסקיר המבחן כי הנאשם ניחם על מעשיו, ויש לקוות כי מאמצי השיקום בעניינו יוכתרו בהצלחה.
  1. נוכח האמור גוזר אני על הנאשם עונשים אלה:

18 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בפועל. היתרה תהא מותנית לשלוש שנים, שהנאשם לא יעבור עבירה בה הורשע, או כל עבירת רכוש.

הנאשם יוכל לרצות עונש זה בדרך של עבודות שירות, אם יימצא מתאים לכך, על פי חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

מוטל על הנאשם קנס בסך של 10,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו.

הנאשם ישא בתשלום פיצוי למתלוננים אליהו אל נתן, ואלון דדון בסך של 8000 ₪, לכל אחד ממתלוננים אלה.

אם יימצא הנאשם מתאים לריצוי עבודות שירות, יוטל עליו פיקוח קצין מבחן למשך שנה אחת.

  1. המשך הדיון ביום 15.7.08  שעה 13:00. העתק ההחלטה יועבר לממונה על עבודות השירות, וחוות דעת הממונה תועבר לקראת מועד הדיון שנקבע.

5129371

54678313ניתן ליצור קשר עם הנאשם בטלפון:  2380004 – 052 או בפל' של האח סמאח

6438490 – 052.

 

5129371

54678313הנאשם מוזהר להתייצב במועד שנקבע.

ניתנה היום ז' בסיון, תשס"ח (10 ביוני 2008) במעמד הצדדים 

צלקובניק יורם 54678313-8130/07

י. צלקובניק – שופט

008130/07פ  055 נורית ג'ורנו

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה