שחרור לחלופת מעצר באישום באונס חמור בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון בירושלים

בש”פ 12/98

בפני: כבוד השופט א’ מצא

המבקשת: מדינת ישראל

נגד

המשיבים: ***********************************

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.1.98 בב”ש 2093/97 שניתן על ידי כבוד הנשיא י’ אברמוביץ

512298831

תאריך הישיבה:    ד’ בטבת התשנ”ח (2.1.98)

בשם המבקשת: עו”ד אורי כרמל

בשם המשיבים: עו”ד דניאל כפיר

החלטה

93536876524

ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, לפיה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים לעיון חוזר בצו למעצרם עד לתום ההליכים במשפטם והורה לשחררם בערובה ובתנאים מגבילים. לבקשת המדינה עוכב שחרורם של המשיבים עד להכרעה בערר.

המעשה בקצרה: בראשית ספטמבר 1997 פנתה צעירה, בת למשפחת עולים מתושבי מגדל העמק, למשטרת חולון וביקשה להתלונן על מעשי אינוס רבים שנעשו בה במגדל העמק כשנתיים קודם לכן. המתלוננת הסבירה, שכל עוד גרה במגדל העמק היתה נתונה לאיומים וחששה שאם תתלונן עלולים היא, או מי מבני משפחתה, להיפגע. לאחרונה, משהעתיקה את מגוריה למרכז הארץ ובהשפעת חבר שהכירה, התגברה על חששותיה ובאה להתלונן. בעקבות חקירת תלונתה הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ביום 26.9.97) כתב-אישום נגד  ארבעה צעירים תושבי מגדל העמק: *******, ******* ושני המשיבים. באישום המערב גם את המשיבים נטען, כי במועד בלתי-ידוע באוקטובר 1995, לאחר שהמתלוננת הובאה על-ידי איסיי טבולוב, בהשפעת איומים, לדירתו של *******, בעלו אותה ארבעת הנאשמים, בזה אחר זה, ועשו בה (או ניסו לעשות בה) מעשי סדום, תוך שהם מונעים ממנה לצאת מן הדירה ומכניעים בכוח את התנגדותה למעשיהם. באישומים נוספים, נגד הנאשם איסיי טבולוב לבדו, נטען, כי בהזדמנויות רבות אחרות , לפני ואחרי האירוע בו נאנסה על-ידי הארבעה, בעל נאשם זה את המתלוננת שלא בהסכמתה. כן יוחס לו, כי הדיח את המתלוננת בחקירה, בכך שאיים לפגוע בה ובבני משפחתה אם תתלונן במשטרה על מעשיו ומעשי הנאשמים האחרים, וכי במקרה אחד סחט ממנה סך 300 ש”ח תמורת הסכמתו שלא להטרידה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של ארבעת הנאשמים עד לתום בירור משפטם. למעצרם של שני הנאשמים האחרים, הכלואים גם בשל עילות נוספות, התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטות נפרדות. אשר למשיבים סבר בית המשפט, כי אף ש”למתלוננת הסבר סביר בדבר כבישת תלונתה” הרי ש”לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע, ניתן להסתפק בכך שהמשיבים ייעצרו עד לתום עדותה של

המתלוננת ולאחר מכן ניתן יהיה לשקול שינוי בתנאי מעצרם”. משסיימה המתלוננת את עדותה קיבל בית המשפט, כאמור, את בקשת המשיבים והורה לשחררם בערובה. בהחלטה נקבע, כי מעת השחרור ממעצר על כל אחד משניהם להימצא, במשך כל שעות היממה, בבית משפחתו במגדל העמק, ואסור לו לצאת מן הבית שלא על-פי החלטת בית המשפט.

בערר המדינה נטען, כי החלופה שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי אין כדי להשיג את מטרות המעצר. במשך כשנתיים נמנעה המתלוננת מלהתלונן על מעללי ארבעת הנאשמים, מחמת כניעה לאיומיהם לפגוע בה ובבני משפחתה. גם משהעידה במשפטם (ואף שגם עדות אחותה כבר נשמעה), לא הוסר החשש שאם ישוחררו המשיבים ממעצרם עלולים הם לממש את איומיהם. המיגבלה שהוטלה על כל אחד מהמשיבים כתנאי לשחרורו – “מעצר בית” בבית משפחתו – אינה משככת חשש זה. בתי משפחותיהם של המשיבים סמוכים לבית משפחתה של המתלוננת; ולפחות לגבי המשיב 2 הוברר, כי במשך שעות אחדות בכל יום יימצא בבית לבד, ללא השגחת אדם נוסף. די איפוא שלמשיבים תזדמן שעת-כושר קצרה, בה יוכלו לחצות את הרחוב לעבר בית משפחתה של המתלוננת, כדי שיעלה בידם לממש את איומיהם. לכך, טוענת המדינה, לא נתן בית המשפט המחוזי את דעתו; ומטעם זה עותרת היא בעררה, לביטול החלטתו ולהחזרתו על כנו של הצו למעצרם של המשיבים עד לתום בירור המשפט.

כשלעצמי סברתי, כי הצידוק להמשך מעצרם של המשיבים עשוי להימצא בחזקת המסוכנות שמקימה נגדם חומרת המעשים שבעטיים הובאו לדין. אך בתשובה לשאלתי הבהיר בא-כוח המדינה, כי בהעדר ראיה למעורבותם של המשיבים במעשים נוספים במהלך השנתיים בהן כבשה המתלוננת את תלונתה, אין המדינה רואה יסוד סביר לחשש ששחרורם עלול לסכן את ביטחון הציבור בכללו, ואת העילה למעצרם מבקשת היא לתלות, אך ורק, בחשש לפגיעה במתלוננת או בבני משפחתה. לטענה זו השיב הסניגור בשתיים: האחת, כי לאחר שהמתלוננת עצמה העתיקה את מגוריה למרכז הארץ, שוב אין משמעות רבה לקירבת בתי המשיבים לבית משפחתה במגדל העמק; והשניה, כי בכל עדויותיה, בחקירת המשטרה וכן במשפט, ייחסה המתלוננת את הדחתה באיומים לנאשם איסיי טבולוב לבדו, ולא טענה כי גם המשיבים, או מי מהם, איימו לפגוע בה או בבני משפחתה אם תתלונן עליהם.

קראתי את אמרות המתלוננת בחקירת המשטרה, וכן את עדותה במשפט. באחת מאמרותיה בחקירה מסרה, כי לאחר ובמהלך האירוע בו נאנסה על-ידי הארבעה, איימו כל המעורבים לפגוע בה ובבני משפחתה, אם תספר למישהו או למשטרה על מה שאירע.

אך זולת אמירה יחידה וכללית זו, לא מצאתי באמרותיה של המתלוננת, ואף לא בעדותה במשפט, כל התייחסות למעורבותם של המשיבים באיומים עליה. ההתרשמות העולה מגירסתה, בחקירה ובמשפט, היא, כי היו אלה רק איומיו של הנאשם איסיי טבולוב אשר הפחידוה והרתיעוה מפני הגשת תלונה. נראה שזאת היתה גם הערכת התביעה. הא ראיה, כי רק לטבולוב – אך לא למי מהמשיבים – יוחסו בכתב האישום עבירות של איומים והדחה בחקירה.

בנסיבות שתוארו – ומבלי לנקוט עמדה בשאלה כיצד נוטה הייתי להחליט אלמלא הגבילה המדינה את עררה לחשש הפגיעה במתלוננת או בבני משפחתה – נחה דעתי, כי אין עילה מספקת להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.

ניתנה היום, ד’ בטבת תשנ”ח (4.1.98).

512200583