גזר דין
1. כתב האישום
הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן (בשנית) בעבירות בנשק, הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, תשל”ז – 1977 (להלן : “החוק”).
כנגד הנאשם 1 יוחסו גם עבירות בנשק, הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק (שלוש עבירות) ובעבירה של ניסיון הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 25 לחוק.
כנגד הנאשם 2 יוחסה גם עבירה של סיוע להובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק.
הודאת הנאשמים באה לאחר שמיעת מרבית ראיות התביעה ובעקבות הסדר טיעון לפיו, יוחסו לנאשמים העבירות הנ”ל, חלף עבירות רבות יותר שיוחסו להם בכתב האישום המקורי.
הסדר הטיעון כלל גם הסדר לעניין העונש לפיו, הוסכם כי המאשימה תעתור ל- 11 שנות מאסר בפועל לנאשם 1 ולהטלת 6 שנות מאסר בפועל לנאשם 2, לצד עונשים מותנים, והסנגוריה תהיה חופשית לטעון לעונש קל מזה.
2. העובדות המקימות את העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן כדלקמן :
על פי עובדות האישום הראשון, בתחילת שנת 2004 נפגש הנאשם 1 ואחר-*******, עם אחרים – ******* ו- ********, ורכשו מהם 8 רובים מסוג קלצ’ניקוב. הנאשם קיבל לידיו את אחד הרובים.
******* מכר את 7 הרובים האחרים לבאסם קאקי תושב דהריה (להלן : “באסם”) תמורת סכום שאינו ידוע.
******* העביר את שבעת הרובים בשותפות עם הנאשם 1 ל*******. הנאשם 1 וזאיד קיבלו עבור הובלת הרובים סכום של 1,500 ₪ כל אחד.
על פי עובדות האישום השני, כחודש לאחר האירועים נשוא האישום הראשון, נפגשו הנאשם 1 וסלאמן עם חסיין ורכשו ממנו ארגז ובו 1,500 כדורים של רובה קלצ’ניקוב ושלושה רובי קלצ’ניקוב. סלאמן שילם עבור הנשק והתחמושת סכום של 3,000 $.
הנאשם 1 הוביל את הנשק והתחמושת לזאיד. זאיד וסלאמן מכרו את הנשק והתחמושת לחומייני אל –חורטא, תושב לוד. הנאשם 1 וזאיד הובילו בשותפות את הנשק והתחמושת לחומייני אל-חורטא.
על פי עובדות האישום השלישי, ******* ביקש מהנאשם 1, לפני שנת 2004, להסיע את ******* ששהה בביתו, לאזור מסויים על מנת ש******* ישוב למצרים. הנאשם 1 הסיע את ******* ברכבו, אליהם נלווה *******.
הנאשם 1 ו******* נפגשו עם שני תושבי מצרים וקיבלו מהם שני שקים שהכילו 7 רובים מסוג קלצ’ניקוב. הנאשם 1 הוביל את הרובים ברכבו, כשהוא נוהג, ל*******. ******* הורה לנאשם 1 למסור את הרובים לאנשים מסוימים שזהותם אינה ידועה. הנאשם 1 יצר קשר טלפוני עם האנשים הנ”ל וקבע איתם מקום המפגש. לאחר מכן נסעו הנאשם 1 וזאיד ברכבו של זאיד, כשהם מובילים את הרובים ומסרום לאנשים הנ”ל. בתמורה קיבלו הנאשם 1 ו******* מ******* 500 $ כל אחד.
על פי עובדות האישום הרביעי, ******* הודיע לנאשם 1 כי עליו להעביר כלי נשק שרכש אדם בשם ******* היושב בכלא ושאותם יקבל ******* עבור *******. הנאשם הגיע אל *******, אחיו של *******, בשגב שלום וכן אסף כסף מבני משפחתו של ******* המתגוררים במקום.
ביום 22.12.04 נסעו הנאשם 1 וסעיד ברכבו של הנאשם 1 לאיזור רמת חובב, שם נפגשו עם שני תושבי מצרים סלאמה וחאלד נדיית. סעיד שילם לסלאמה וחאלד עבור שני שקים שהכילו כל אחד 7 רובים מסוג קלצ’ניקוב. הנאשם 1 וסעיד הובילו את הרובים, ברכבו של הנאשם 1, לשגב שלום, שם נפרד הנאשם 1 מסעיד והמשיך לביתו כשהרובים ברשותו.
הנאשם 1 ביקש מהנאשם 2 שיבוא עם רכבו, על מנת שיוכל להוביל את הרובים לבאסם. הנאשמים הובילו את הרובים, כאשר הנאשם 1 נוהג ברכבו עם הרובים והנאשם 2 נוסע ברכבו לפניו על מנת לוודא שאין משטרה. בדרך ארע תקר ברכב הנאשם 1, הנאשמים העבירו את הרובים לרכבו של הנאשם 2 והנאשם 2 נסע לביתו של באסם בדהריה. הנאשם 2 קיבל מבאסם 400 דינר ו- 2,800 ₪. הנאשמים חילקו את הכסף ביניהם.
על פי עובדות האישום החמישי, באסם התקשר לנאשם 1 והודיע לו על עסקה נוספת.
ביום 27.1.05 התקשר עלי לנאשם 1 ואמר לו לגשת לאדם מסוים ולקבל ממנו כסף, עבור רכישת כלי נשק.
נאשם 1 פנה לנאשם 2 וביקש ממנו לנסוע לדהריה ולקבל שם את הכסף עבור כלי הנשק. הנאשם 2 יצר קשר טלפוני עם אותו אדם, נפגש איתו בשוק בדהריה וקיבל ממנו 14,200 דינר. הנאשם 2 נפגש עם הנאשם 1 בסמוך לבאר שבע ומסר לו 14,000 דינר ו- 200 דינר השאיר לעצמו.
הנאשמים נסעו ברכב הנאשם 2 למקום מסוים שם פגשו אדם וקיבלו ממנו 3 שקים שהכילו 11 רובים מסוג קלצ’ניקוב, תמורת 11,000 דינר.
הנאשמים נעצרו על ידי משטרת ישראל.
3. מתסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 1, עולה כי הנאשם בן 29 נשוי לשתי נשים ואב ל- 9 ילדים, המתגורר בפזורה ליד דימונה. לדבריו, טרם מעצרו הנוכחי עבד בעבודות מזדמנות.
קצינת המבחן התרשמה מאדם בעל אינטליגנציה תקינה, המתקשה להתמיד במסגרת תעסוקתית יציבה וכי התנאים בהם גדל יצרו בו גבולות מוחלשים, קשיי הסתגלות לנורמות התנהגות מקובלות ודפוסים עברייניים מופנמים.
להערכת קצינת המבחן, במהלך השיחה עם הנאשם, הוא התאמץ להציג עצמו כחלש וכקורבן למצב כלכלי קשה, אשר הובילו לביצוע העבירה. ניכר כי הנאשם מעורה בחברה העבריינית ועיקר קשריו החברתיים הינם עם חברה שולית. הוא מתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים ומתקשה לבחון דפוסי התנהגות פורצת גבולות והשלכותיה.
מעברו של הנאשם עולה כי אביו היה נשוי לשלוש נשים, אימו היתה האישה השלישית. לנאשם 6 אחים מאותה אם והוא השני בסדר הלידה. לדברי הנאשם, גדל במצוקה כלכלית ובהיעדר דמויות הוריות תומכות ומכוונות. כנער הסתובב בחברה שולית והיה נתון להשפעתה.
הוא סיים 11 שנות לימוד ועזב את לימודיו על רקע לחץ אביו עליו להינשא.
ביחס לעבירה הנדונה, הנאשם מודה באופן חלקי בביצועה ומתקשה לקחת אחריות עליה. לדבריו, קנה מ******* רכב ובשל העובדה שלא היה בידו כל הסכום הנדרש לקניה, הציע לו ******* כי את יתרת החוב ישלם לו בתשלומים. ******* היה מבקש ממנו שיסיעו למקומות שונים, המוזכרים בכתב האישום, בתמורה לקיזוז החוב וכי ******* נתן לו הבטחתו כי ישא בכל האחריות, אם יתפסו. לאחר ש******* נעצר, הוא החל לבצע את ההובלות ומכירות הנשק וגייס לכך את בן דודו – הנאשם 2, אשר ביקש ממנו הלוואה.
הנאשם השליך את האחריות על ביצוע העבירה על מצבו הכלכלי הקשה, העובדה שהיה בעל חוב ל******* וכי לא מצא דרך אחרת להתפרנס. כן, נטה לצמצם מחלקו בביצוע העבירות ולהציג את ******* כדמות האקטיבית בביצוע העבירות, אשר ניצל לרעה את היותו בעל חוב כלפיו ואת מצבו הכלכלי הקשה.
קצינת המבחן התרשמה כי העבירה בוצעה על רקע דפוסים עבריינים מופנמים של הנאשם ורצון להשיג רווח כלכלי מהיר. העבירה בוצעה על רקע התייחסות שטחית לחוק. הנאשם מתקשה להבין את משמעות מעשיו ותופס עצמו כקורבן למצב הכלכלי הקשה.
לאור האמור, סבורה קצינת המבחן כי במקרה זה נדרשת ענישה מוחשית ומציבת גבולות, אשר תחדד את אחריות הנאשם לעבירה.
מתסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 2, עולה כי הנאשם, בן 33 נשוי ואב ל- 2 ילדים, המתגורר בפזורה. לדבריו, טרם מעצרו הנוכחי עבד בעבודות בניה.
מעברו עולה כי אביו היה נשוי לארבע נשים. הנאשם הרביעי בסדר הלידה מבין אחד עשר אחיו. הנאשם התקשה לשתף בפרטים אודות משפחתו ואורח חייו. הוא ציין כי סיים 7 שנות לימוד ומאז ועד למעצרו עבד בעבודות בניה שונות. הוא תיאר את יחסיו עם אשתו כמספקים עבורו.
הנאשם לא הורשע בעבר.
קצינת המבחן התרשמה מנאשם בעל יכולות מילוליות וקוגניטיביות ממוצעות. בקשר עם שירות המבחן בלטו מסירת אינפורמציה מועטה, קושי בביטוי רגשי ובבדיקת הנסיבות והמניעים האישיים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות. לאור זאת, התקשתה קצינת המבחן בגיבוש התרשמות מלאה על ערכי הנאשם ואורח חייו.
ביחס לעבירה הנדונה, הנאשם הודה בביצועה. אל מול חומרת העבירות בלט העדר תגובה רגשית או ערכית הולמת.
לדברי הנאשם, הנאשם 1 – בן דודו, ביקש ממנו עזרה. תחילה סרב, אולם לאור המצוקה הכלכלית של משפחתו הסכים לסייע לו.
קצינת המבחן התרשמה כי העבירות בוצעו על רקע תפיסה המצמצמת מחומרתן ומתוך בצע כסף. לאור קושי הנאשם לערוך בדיקה בנסיבות ובמניעים האישיים והרגשיים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות, לאור מסירת מידע מצומצם ביותר על ידי הנאשם ולאור חומרת העבירות, לא באה קצינת המבחן בהמלצה בענייננו של הנאשם.
4. ב”כ המאשימה בטיעוניו לעונש עמד על נסיבות ביצוע העבירות, כאשר המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום, מתארת בצורה ברורה את תופעת שרשרת הפצת כלי הנשק הלא חוקיים במדינת ישראל. כתב האישום המתוקן מתאר כיצד לקחו הנאשמים, כל אחד על פי חלקו, תפקיד מהותי וחשוב באותה שרשרת.
ב”כ המאשימה עמד על חומרתה של תופעה מסוכנת זו המתבטאת בכך, שאנשים שלוקחים חלק בהפצת אותם כלי נשק, מאפשרים לאחרים לבצע פשעים חמורים, בין אם על רקע פלילי ובין אם על רקע לאומני. האנשים, כדוגמת הנאשמים, מבצעים עבירות אלו על רקע בצע כסף.
עוד עמד ב”כ המאשימה, על כך כי תופעה מסוכנת זו גדלה באמצעות הברחת כלי נשק מגבול ישראל מצרים, גבול אשר דרכו מוחדרים כלי נשק רבים לארץ ורבים מהם מגיעים לידי ידיים עוינות.
לדברי ב”כ המאשימה, תופעה זו הפכה רחבה יותר ויותר ועל בית המשפט לפעול ביד רמה בכדי לגדוע נגע מסוכן זה, בכל שלב משלבי השרשרת, זאת על רקע המציאות הבטחונית הקיימת במדינת ישראל לפיה, נרצחים ישראלים וחלק גדול מאותם פיגועים בוצעו באמצעות ירי.
ב”כ המאשימה טען כי התנהגות הנאשמים, כמפורט בכתב האישום, מוכיחה כי הם בחרו בדרך הפלילית ואין מדובר במעידה חד פעמית. הנאשמים כל אחד על פי חלקו, יצרו קשרים עם אנשים שסיפקו את כלי הנשק, העבירו את כלי הנשק וקיבלו תמורה.
עוד הדגיש ב”כ המאשימה כי מדובר בנאשמים אזרחי מדינת ישראל, אשר הפרו ברגל גסה את נאמנותם למדינה ואשר ניצלו את יכולתם לנוע באופן חופשי, בכדי להעביר כלי נשק לא חוקיים.
ב”כ המאשימה טען, כי למרות שלנאשם 1 הרשעה קודמת אחת בלבד בגין גניבת רכב והנאשם 2 נעדר עבר פלילי, יש לתת לכך משקל מועט, לנוכח החומרה הרבה שבמעשי הנאשמים והפסיקה הנהוגה במקרים דומים. כמו כן, ב”כ המאשימה הפנה לאמור בתסקירי שירות המבחן ביחס לנאשמים, בהם הומלץ על ענישה מוחשית באשר לנאשם 1 ובאשר לנאשם 2 נמנע שירות המבחן מהמלצה.
ב”כ המאשימה הביא פסיקה לתמיכה בטענותיו.
לאור האמור, ביקש ב”כ המאשימה להטיל על הנאשם 1 עונש מאסר בפועל בין 11 שנה ומאסר על תנאי ולהטיל על הנאשם 2 עונש מאסר בפועל של 6 שנות מאסר ומאסר על תנאי.
5. ב”כ הנאשמים בטיעוניו לעונש טען כי העבירות אותן ביצעו הנאשמים הן עבירות של הובלת רכוש גנוב בלבד, כאשר לא היה להם הכוח להחליט מה יעשה ברכוש הגנוב. לדבריו, אין פסיקה המדברת על הובלת נשק בלבד, כאשר לרוב העבריין העיקרי הוא גם המוביל. לטענתו, הנאשמים הם סבלים שהובילו את הנשק.
עוד טען ב”כ הנאשמים, כי הטענה כאילו הנאשמים בחרו בדרך הפשע, היא מופרכת. לדבריו, מדובר באנשים שהגיעו למצוקה כלכלית קשה.
ב”כ הנאשמים הפנה לאמור בתסקירי שירות המבחן. לדבריו, בכל הנוגע לנאשם 1, קצינת המבחן קבעה דברים על סמך שיחה אחת עם הנאשם, ללא עריכת ביקור בביתו וללא בדיקת משפחתו ורמתו. בכל הנוגע לנאשם 2, קצינת המבחן, לא עשתה עבודתה נכונה.
כמו כן, קצינות המבחן נפגשו עם הנאשמים ללא כתב האישום המתוקן בו הודו והורשעו.
ב”כ הנאשמים התייחס לפסיקה שהוגשה מטעם המאשימה. לדבריו, מדובר בעבירות חמורות יותר בהשוואה לעבירות המיוחסות לנאשמים כאן.
ב”כ הנאשמים טען, כי עפ”י ההלכה גם הודאת הנאשמים הבאה לאחר שמיעת ראיות כל התביעה, עדיין משמשת נימוק לקולא. בענייננו, הנאשמים הודו בעבירות שהורשעו בהן עובר למעצרם וכל מהלך הדיונים בבית המשפט נועד לגיבוש המעשים בהם הודו מלכתחילה.
הסנגור עמד על תנאי מעצרם הקשים במיוחד של הנאשמים, אשר הוגדרו כעצורים ביטחוניים, עקב הגשת כתב האישום המקורי.
אשר לעונש, טען ב”כ הנאשמים, כי בכל הנוגע לנאשם 2, מדובר בנאשם שהורשע בעבירה אחת של הובלה ועבירה אחת של סיוע להובלה. המדובר בעבירות פחות מורכבות ובנאשם עובד, איש משפחה, שנקלע למצב שלא בטובתו. על כן, ההסתפקות בתקופת המעצר, היא ראויה.
ואילו בכל הנוגע לנאשם 1, מדובר בנאשם שעברו הפלילי מסתכם בעבירה אחת, זהו מעצרו הראשון ומצבו הכלכלי קשה. לדברי הסנגור, יש להבחין לגביו בין בצע כסף לבין פיתוי לכסף, שנועד לשמש פת לחם לילדיו. על כן, הענישה הראויה לגביו היא בין שלוש לארבע שנים.
6. חומרתן של העבירות בהן הורשעו הנאשמים היא מופלגת.
בתי משפט חזרו והדגישו את החומרה הרבה שיש לייחס לביצוע עבירות בנשק, בפרט לתופעה המדאיגה של הברחת נשק המתבצעת דרך גבול ישראל מצרים אל תחומי מדינת ישראל, בין בשל בצע כסף ובין בשל טיעונים לאומיים, זאת על רקע המציאות הביטחונית בה מצויה כיום מדינת ישראל.
חמור מכל נמצאנו כי אזרחי מדינת ישראל, כדוגמת הנאשמים, לוקחים חלק פעיל ומהותי בשרשרת ההברחה, תוך שהם מנצלים את חופש התנועה ויכולתם להסתובב באופן חופשי במדינת ישראל באין מפריע והיותם בעלי כלי רכב הנושאים לוחית זיהוי ישראלית, כדי לבצע את פשעם ולהקל על מעשי חבלה.
הסכנה הטמונה בעבירה חמורה של החזקת כלי נשק וסחר בהם, מצדיקה הטלת עונשי מאסר חמורים לריצוי בפועל, גם על מי שזו עבירתו הראשונה.
בבוא בית המשפט לשקול את הענישה של עבירות מהסוג הנדון, עליו לתת משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות ולתת דעתו על נפיצות התופעה העבריינית של נשיאת נשק, החזקה ושימוש בו, זאת על פני הנסיבות האישיות של הנאשמים.
כאמור, יש להדגיש כי מידת העונש המוטל בעבירות המבוצעות בנשק, מושפעת מפוטנציאל הסיכון הרב הטמון בנשק המוחזק שלא כדין, ומהעברות מיד ליד, נשק העשוי לשמש לפעולות של עשיית דין עצמי, שפיכות דמים ואף להגיע לידי ידיים עוינות.
יפים לעניין זה הם דברי בית המשפט העליון ב”פ 11475/04, מדינת ישראל נ’ חאלד סווארכה ואח’, תק-על, 2005(4), 913:
“עבירות הנשק בהן הורשעו המשיבים הן עבירות חמורות ביותר. על העונש המוטל בגינן להיות חמור אף הוא, כדי לשקף רמה גבוהה של הרתעה (השוו: ע”פ 4831/03 אבו בכר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם); ע”פ 4609/98 טאהא נ’ מדינת ישראל (לא פורסם)). הדברים נכונים ביתר שאת לעת הזו. השימוש ההולך וגובר בחצי האי סיני כנתיב להברחות נשק לשטחי ישראל והרשות הפלשתינית, והחשש המיידי והוודאי שנשק זה יביא לשפיכות דמים, מצריכים ענישה מחמירה. “היום, במצב בו נמצאת מדינת ישראל, טמונה בעבירות של סחר בנשק ויבוא נשק לארץ סכנת חיים של ממש, ונראה כי סכנה זו רק מחמירה והולכת” (גזר דינו של בית המשפט המחוזי). “מניעת הברחות אלה…יש בה, בבירור, כדי לסכל עשרות ואף מאות פיגועים בעתיד, ותחסוך שפיכות דמים בקרב הישראלים והפלסטינים” (ת.פ. (ב”ש) 8076/04 מדינת ישראל נ’ בניית (לא פורסם))..”מדובר בכלי נשק אשר הסכנה המוחשית הקרובה לוודאות (אם לא וודאות, לחלוטין) הטמונה בהם, כי יעדם הוא לידי גורמים עוינים שישתמשו בהם לביצוע הרג וטרור נגד אזרחי המדינה ותושביה – הינה ניבטת וגלויה, בעליל” (ת.פ (ב”ש) 8174/04 מדינת ישראל נ’ מוהנא (לא פורסם)). בנתיב הברחות זה, מהווים תושבי חצי האי סיני, “המצויים בכל נקיק ורגב אדמה ברחבי סיני”, חוליה חיונית בשרשרת (ת.פ. (ב”ש) מדינת ישראל נ’ אלחוסה (לא פורסם)). גם כשהם משמשים בלדרים בלבד, סיועם הכרחי להעברת הנשק ממצרים. ענישה ממשית על עבריינים אלו עשויה לעצור את קיומו של נתיב הברחות זה.”
דברים אלה יפים גם לענייננו.
לטענת ב”כ הנאשמים, הנאשמים ביצוע את אשר הורשעו בו, על רקע מצוקה כלכלית קשה בה הם ומשפחותיהם חיים. בעניין זה יש לומר, כי יהיו מניעי הנאשמים אשר יהיו, אין שום נימוק כלכלי היכול להצדיק מעשה נתעב שכזה, המעמיד את אזרחי מדינת ישראל בסכנה ממשית, שכן כלי הנשק אותם נשאו הנאשמים עלולים היו להגיע לידי גורמים קיצוניים או גורמים עוינים ולשמש להרג בני אדם חפים מפשע.
לכך יש להוסיף, כי מדובר בהעברת כמות כלי נשק לא מבוטלת, המסתכמת ב- 43 רובים מסוג קלצ’ניקוב ו- 1,500 כדורים, שהועברו בחלקם ע”י הנאשם 1 ובחלקם ע”י שני הנאשמים.
העובדה כי מדובר בהובלה של כלי נשק ותחמושת גם יחד, מהווה נסיבה מחמירה, שכן במצב דברים שכזה, אין ספק כי ניתן לעשות בהם שימוש מיידי.
עוד יש להוסיף, כי שירות המבחן אף נמנע מהמלצה בעניינו של הנאשם 2 ובעניינו של הנאשם 1 אף הביע דעתו כי יש להטיל עליו ענישה מוחשית שתהווה אלמנט הרתעתי עבור הנאשם.
לזכות הנאשמים שקלתי את הודאתם והחרטה העולה ממנה. שקלתי גם את עברו הנקי של הנאשם 2 ועברו הלא מכביד של הנאשם 1 והעובדה שזהו מאסרם הראשון של הנאשמים.
בבואי לבחון את מידת עונש שיש להטיל על כל נאשם, הרי שיש מקום בענייננו לאבחנה בין שני הנאשמים.
אין ספק כי חלקו של הנאשם 1 בפרשה הינו חמור יותר. זאת מבלי להמעיט מחומרת חלקו של הנאשם 2.
נאשם 1 היה מעורב במספר רב יותר של אירועים ובהעברת כמות כלי נשק גדולה יותר.
אין ספק כי הנאשם 1, כך נראה, היה הרוח החיה באירוע זה, כאשר הוא זה אשר פנה לנאשם 2 וביקש את עזרתו בהובלת כלי הנשק בשני אירועים, נשוא האישום הרביעי והחמישי המפורטים לעיל, וגם באירועים אלה חלקו של הנאשם 2 היה פחות מרכזי.
נתתי דעתי גם לכך שבפסיקה שהובאה על ידי ב”כ המאשימה, מדובר היה בעבירה של סחר בכלי נשק שעונשה המירבי הוא 15 שנות מאסר, בעוד שבענייננו עונשה המירבי של עבירת ההובלה הוא 10 שנות מאסר.
7. לפיכך ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני דנה את הנאשמים לעונשים כדלקמן:
א. אני דנה את הנאשם 1 לעונש של 9 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 27.1.05.
- אני דנה את הנאשם 2 לעונש של 4 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 27.1.05.
- אני דנה כל אחד מהנאשמים ל- 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם, שלא יעברו עבירה מסוג פשע.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.
ניתן היום כ”ה בסיון, תשס”ו (21/06/2006) במעמד הצדדים
ח. סלוטקי, שופטת