בשפ 3459/21 – זלמן שלמה ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל

נגד העורר (ואחרים) הוגש כתב אישום לבימ"ש המחוזי בגין ביצוע עבירות חמורות. העורר עצמו מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע (רצח); קשירת קשר לביצוע פשע (חבלה בכוונה מחמירה); קשירת קשר לביצוע פשע (פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה; סיוע לרצח; ניסיון ייצור נשק והחזקת נשק. עסקינן בערר על החלטת בימ"ש המחוזי שדחה את בקשת העורר להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, חלף המעצר מאחורי סורג ובריח, שבו הוא נתון.   בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הערר ופסק כי: הגם שבימ"ש המחוזי שקל שיקולים נכונים, יש מקום להתערב בהחלטתו בשים לב לשני נתונים שדומה כי לא זכו למשקל הנדרש. ראשית, יש ליתן את הדעת לתקופת מעצרו הממושכת של העורר, שעוד מעט עולה כדי 5 שנים תמימות, ולהיעדר כל אינדיקציה למועד סיום המשפט. בחלוף הזמן ולנוכח התארכות תקופת המעצר, יש כדי להשפיע באופן משמעותי על נקודת האיזון‏. שנית, יש להתחשב בכך שהחזקת העורר מאחורי סורג ובריח נדרשה, בין השאר, בשל החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט. חשש זה פחת באופן משמעותי משהסתיימה עדותם של עדי המדינה בתיק. בנסיבות אלה, ומשהמדינה לא הצביעה על עילת מעצר חדשה או חריגה, נקודת המוצא צריכה להיות מעבר למעצר בפיקוח אלקטרוני, תוך קביעת התנאים המחמירים הנדרשים.